מי השפיר הציפו את המיטה בשלוש בבוקר. חשבתי שזה פיפי אבל הריח היה אחר. מוכר. אפף אותי. חשבתי שמי שפיר מציפים פעם אחת וזהו, אבל לא, הם מתחדשים, נוזלים ומפכים, מפל וזרזוף עד הלידה עצמה. היה בזה משהו משחרר מאוד, כי אישה היא זרם חזק שמשבש ולועג לסדרים חיצוניים. הנה מפל. הנה עוד מפל. בגדים, שטיח קיר לקיר, מונית – חה! היה בזה משהו מביך מאוד. כי אני מפרה סדרים, מופרעת, המין שלי נודף, הפנים שלי חיצון. זה ריח המין שלי, שעטף את העוברית הבועטת, אוכמניית העיניים אוזניי הכתפיים שלי, שהתקרבה לבנזוג כשניגן לה ביוקללי, תמיד הניפה טוסיק משלה מימין והתחבאה רחוק רחוק בארץ הטוסיק שלי כשחיפשוה באולטרסאונד.

היא עברה דרכי כמו הייתי חמאה. אמרו לי לדחוף אז דחפתי הכי חזק שדמיינתי כי לא הרגשתי כלום עם התרופות. מסתבר שאני ממש חזקה. רק יוגה? אולי דורות של יולדות עזרו לי שם. קרעי אוחו והם מכאיבים. הסתכלתי עליה כדי להסביר לעצמי שהיא עברה דרכי כמו הייתי חמאה.

היהודים אומרים, איזו מכוערת. כזו בינוניות לא ראיתי מימיי. פרי אהבה, הלם שדברים כאלו בכלל קורים. אמיתי? היא עלי. יש מאין.

 

את הבנזוג אני אוהבת מאוד מאוד מאוד. הוא כמו מים קרים במדבר. הוא כמו אוכל טעים ניאם ניאם ניאם ברעב. הוא כמו כמו חיסון לקורונה. הוא גבר חתיך וגאון ומצחיק ורגיש שמקשיב לי ומכרכר סביבי לוודא שהכל נוח ונעים לי ולנו. זה בחור שיודע להיבלע בתוך עולם הידע ולהיגנב מיופים של פתרונות מדעיים אלגנטיים והוא נותן דברים לעולם! ואז כשהוא הוא מתעייף ואוכל את עצמו אז זו זכות עילאית לשבת לידו ולבקש שיספר מה הוא מרגיש. אנחנו בבידוד ביחד כבר מלא זמן ומה אגיד, יש דברים גרועים מזה. קמתי בבוקר והבטתי לכיוונו הישן ואמרתי תודה לאל. איך זה קרה בכלל שהבחור שאני הכי הכי אוהבת, המעניין והמצחיק, המסור והטוב והאוהב ביותר, ישן לצידי.

סנדק

לעת ליל, הבנזוג בישר שחושבים שהוירוס הוא בעצם 30 וירוסים שונים. אנחנו יודעים שמצאו נזקים משמעותיים בריאותיהם של אנשים צעירים שלא חוו כל סימפטום. ואלו שכן חלו והחלימו גם ניזוקו קשות, מי ידע מה עוד יקרה להם. וגם מדווחים שהמחלימים בכלל לא מפתחים נוגדנים, ושיש גלים שניים והם נדבקים שוב. אני חושבת שכולנו נמות. זה היה יכול להיות בסדר, התכוננתי, שלא לומר פיללתי, במקרה שלי. אבל עכשיו, אתם רציניים איתי עכשיו, יש בתוכי עוברית בת שמונה חודשים. כמו שאני מכירה את עצמי, כולם ימותו מלבדי. או כולם ימותו מלבדה. לא מכירים פה אף אחד, מי יהיה הסנדק שלה. אוקי, יש משיכה עזה לאפוקליפטי כקונספט. יאללה בלגן, נשרף העולם הכל אבוד. אל חשש, גם בעיני זה מוזר וחריג מצידי, גם עכשיו, אז יצרתי קשר עם המטפלת שלי כדי לחדש את הטיפול ולמתן קצת את ההתארגנות לקראת סוף העולם. אבל באמת חברים, מאיפה נקריץ לה סנדק.

לא מצליחה לישון

קוראת עוד פוסט מחאה על הסגר. ליצן שמאז שביטלו לו הופעה בפורים בגלל הקורונה, למרות שהוא אנרכיסט, נמצא במשבר הורות יסודי ועמוק מול המדינה. מדינה מדינה, היי מוכנה. הוא מונה: יש רעב עולמי ותאונות דרכים אז מה העניין, אבל אני מספיק מבוגרת כדי לזכור שמה שהפריע לו היה שביטלו לו הופעה בפורים ואמרו לו שהוא צריך להכנס להסגר כי נגע בזרים.

אני לא מצליחה לישון.

קמתי להכין לעצמי אוכל ואכלתי בתקווה שזה יעשה לי נוק אאוט.

אני זוכרת שכן אחד שבא בקטע רע על כל מה שקרה. כל אירוע הוא פרשן כאילו אני מנסה לנשל את בנותיו מירושותיהן ומזכויותיהן על פני האדמה. גנבתי לו שביל, שתיתי לו סלע, בניתי לו מאחז, בניתי לו הר הבית בחצר. אי אפשר היה להסביר לו שדי, לאף אחד לא ממש אכפת מהפיגור הזה, מי יושב בלילות וחושב על רכושו ועל רגשותיו. עושים בשבילו דברים נחמדים, הוא חושד. והכל במרירות כזאת של כתבים ימנים בטלויזיה. מרירות של ילדים מגודלים שלקחו להם משהו בו בעת שהרעיפו עליהם כל טוב. כי זה לא מספיק להם, אוקיי?! לקחו להם סוכריה על מקל, הם ישבו על הביצים בטעות, אז הם לא מצליחים להתגבר. מסננים את המילים במין ידיעה כואבת, מוכת-עולם, אנשי העולם הגדול שנגרפו על ידי ציפיותיהם הענקיות הבלתי אפשריות, מקווים שביבי מקשיב וישלח צ'ק, אנא עארף. כמו הצל.

למה אני כותבת על זה, כי אני מנסה לישון ובמקום זה מנהלת מריבה פנטזיונרית בראש שלי, איך אבוא מרירה וצודקת על גבי פייסבוק בקבוצת ענק בת אלפי חברים ואשאל שם בתמימות: האם לדעתכם נכון שאיש מקצוע יעשה כך וכך? אולי אפילו נעשה סקר. איש המקצוע נמצא בקבוצה הזו והלב יפול לו לתחתונים. איש מקצוע מומלץ, שכנראה משלם לכולם להמליץ עליו. כבר התחלתי תהליך לעזוב אותו בלי מילה כי אחרת אקבל עוד מכתב על כך שהשירות זה הדבר הכי חשוב לו ואין לי זמן לעוד מיינדפאק במגיפה הזאת.

אבל איך בא לי להיות מרירה ולהאשים ולגרור איתי חבורה של מאשימים נוספים ואולי להרוס את השם שלו ושילמד לקח, שיפסיק להיות אפס.

יש הרבה שהם כאלו. אבל רק בארץ. פה אין דבר כזה. הנורמות שונות לגמרי. לא פעם ולא פעמיים החלטתי לשכוח ולא להתעכב על פגיעות ונזקים ששווים הרבה כסף או לפחות התנצלות מטעם אנשים שקיבלו ממני כסף והיו צריכים לתת שירות או תפוקה חשובה.

אמרו לי פעם שזה לא אישי. הם לוקחים על עצמם יותר מדי עבודה ואז לא עובדים כמו שצריך. אני לא בטוחה שזה משנה את הרגשתי.

כמו השכן הדוחה, אני גם רוצה להיות מרירה ולסנן בידיעה כואבת שכזהו העולם ויש אנשים רעים וגזלנים, שיודעים טוב ממני איך לדרוך ולגרור. אני לא הייתי רעה וגזלנית לשכן. האמת היא שלא הייתי אמורה לתת לו שירות, וכשכן דיברתי איתו הייתי אדיבה, וכשכן פעלנו זה תמיד היה לטובתו. ולא משנה שהיינו שם 13 שנה, הוא לא האמין בנו עד הרגע האחרון. חשד וחשד והאשים. אבל הבנזונה שממש עכשיו הפנה אותי לשירות לקוחות של החברה הגדולה שהוא עצמו אמור לייצג אותי מולה, אחרי שגרר אותי חודשים וטעה בשמי ועלה לי כסף והתקפי לב פה ושם, הפנטזיה שלי היא להעמיד אותו במקום, לתת איזה איזון. האמת לגבי השכן היא שלא היה אכפת לי בכלל ממנו. מי חשב עליו בכלל. אבל לבנזונה הזה שילמתי מלא כסף.

אני מרגישה שאני מפנה כעס למקומות נוחים. כעס שמבקש איזון ביקום. תיקון.

נותרה צלחת עם חסה ועגבניה. אנסה ללכת לישון עכשיו.

הרע עם הטוב

הרע:

היום השתתפנו בשבעה באמצעות זום. אבא של חבר מקומי נפטר מהוירוס. מעבר לים. גם הם expats. החבר אמר: לא ידעתי שאני יכול להרגיש כזה כאב. אם יש לכם הורים חיים, הוקירו אותם בכל יום. מאז אנחנו במסלול דכאון פה בניכר, מקלפים את עצמנו כדי להכין את השבת.

הבנזוג תהה אם כדאי לו לטייל קצת בגשם לשם שינוי, להתאוורר. ואז קיבלנו סמס אזהרה: סכנת שטפון בזק.

אנחנו מתחרפנים מהמיינדפאק שנקרא טראמפ. אין סוף להסתעפויות החרפון הזה.

הטוב:

מצאתי מדיטציית tapping. יעיל מאוד. עושים את זה כל בוקר, שניה אחרי הבכי. הבנזוג קורא לזה מדיטציית fapping.

המדיטציה הנ"ל ביקשה שאתמקד בפחד הכי גדול שלי. היה איום ונורא להרגיש את כל הרגשות שאני מדחיקה סביב זה. הפחד הוא לאבד את הבנזוג. הסתכלתי עליו תוך כדי ה fapping. בחסד אל, הוא פה.

אני טרמפולינה, תינוקת קופצת עלי.

אנחנו מפנקים את עצמנו עם המון אוכל טעים, עיסוקים, עבודה, ניקיון. צוחקים, רוקדים, עושים ספורט כל יום.

התאפרתי בשביל השבעה. הבנזוג אמר: הי את חמודה. כל הזמן הזה היית פה??

סבבה, נשים ליפסטיק בדבר ובשחין.😂

ליל הסדר

פעמיים-שלוש הברזתי מליל בסדר בשנים האחרונות. ניסיתי להסביר לאבא שלי בכנות: זה מעיק ומדכא בשבילי לשבת שם ולספוג שיפוטיות ועצב תהומי, טוב? הוא ענה: אמרת עכשיו משהו כל כך מטומטם שאני לא יודע איך להתייחס לזה בכלל.

אבא שלי הוא ניסיון שני, תנופה חזקה. להוריו היו שני ילדים אחרים. סבתא שלי נתפסה כשניסתה לגנוב בשבילם תפוח אדמה במלחמת העולם השניה ברוסיה. לא יודעים איך היא יצאה משם בחיים. הילדים גוועו ברעב. בגיל 40, היא התחילה מחדש, אחרי שבעלה שנעלם לשנתיים עם הצבא פתאום שב לחיים ומצא אותה. היא ילדה את אבא שלי ואחיו.

אני רוצה להיות בסדר עם אבא שלי.

תרחישים

כרגע הכל טפו טפו. יש לי תרחישי סוף עולם בראש. ראיתי קופים רעבים בתאילנד נחלקים לכנופיות ותוקפים זה את זה ברחובות כי אין תיירים ואוכל.

דברים קשים מגיעים מאיטליה. הבנזוג אגר מזון מבעוד מועד. אנחנו בהסגר מרצוננו החופשי, במדינה שאין בה חופשות מחלה או בדיקות קורונה. לי יש בת-לעתיד שאוהבת להיות הפוכה, על הראש, בתוכי, נשענת על החלקים הרכים. לידה ביתית לא תעבוד בשבילי בגילי. אני באוברדוס של חדשות כי יש כמה ימי חופש מפרוייקטים כרגע. ראיתי את מופע הנשיאות של טראמפ אתמול וקלטתי את עצמי נתלית על כל מילה, מתנחמת בטון המרגיע. הוא כמובן שיקר ושיבש שלושה דברים עיקריים בשבע דקות בקריאה מהטלפרומפטר.

עברנו כמה דברים כישראלים. זכרוני מזכיר, תיכף ההומור יידחף פנימה ויצחיק אותנו שוב. אבל החבריה פה אוגרים נשק בימים רגילים וגזענים עד העצם בשגרה. חדרי החירום בבתי החולים לא ראו המונים או אפילו עשרים איש במכה אחת, כי יקר עד מוות. הרופא שלנו היה כבד ראש וכן. הוא אמר שאין להם מושג איך זה ישפיע על העוברית או עלי אם אדבק. אז אנחנו בבית, מושפרצים ומחוטאים. שאננים פה מאוד. תיכף יתחילו המתים להופיע. סליחה, זה ה ptsd היהודי רוסי, מוכן לגרוע מכל. שמרו על עצמכם.

אפרופו ולנטיינ'ז דיי

כשהייתי עם גברים אחרים, ולא סתם, אלא שנים, אוי כמה שהתבאסתי כשהם לא עשו שום דבר בשביל ולנטיינ'ז דיי וכל מיני ימים מיוחדים. המרירות שלי היתה קיר וכיתרתי את עצמי מכל כיוון. קורבן מחורבן ממני לא היה.

בוולנטיינ'ז האחרון גיליתי שההופעה שהזמנתי שבמקרה נפלה על היום הזה היא הופעה בלי כסאות, רק בעמידה. ואני מתפרקת מהרגליים עם ההריון, בכללי, אז לא ראיתי איך זה קורה. עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב כי נתנו לי איזו תרופה שתאזן אותי. אז סתם נשארנו בבית והיה לי כיף חיים.

ונזכרתי ברגע מיוחד שהיה לי עם הבנזוג. הוא אמור היה לטוס, לא מזמן. ישבנו בפינה מגעילה ומלוכלכת בשדה התעופה ואכלנו את מה שהצלחנו למצוא בקיוסק המעוך שהיה שם. ישבנו וחלקנו יחד את עשר הדקות שנותרו לנו עד שהוא היה צריך לעבור בשער.

ישבנו על כסאות מתכת זולים. על המושבים היו גבעות ועמקים של פסים עם חומר שחור מלוכלך שאינסוף טוסיקים יצרו בדרך לטיסה. אכלתי תפוצ'יפס מקומי. שתינו מיץ תפוזים. הסתכלתי עליו ועל השעון והלב שלי לא יכל לשאת את הגעגוע וההבנה שתיכף הוא עולה על מטוס ולא יהיה בסביבה שבוע. עשר דקות, תשע. לשבת שם איתו היתה מתנה. שמונה, שבע. ולהיות מלאה ברגשות, מי שמע על דבר כזה. רגשות של קרבה, הוקרה, פליאה. האינטימיות הזו לא מסוכנת. גם כשהוא צריך ללכת לאנשהו. האינטימיות הזו ממלאת אותי בהשתוממות.
ככה, איך הפתעתם אותי. ואללה. אין עליכם.

רבתי עם אשת מקצוע שאמורה לשמור עלי. חודשים שהיא עולה לי על העצבים. אני שולחת שאלה, היא שולחת תשובה שבועיים אחרי כן אבל עונה על שאלה אחרת. ולא רק זה. כשהיא אשכרה מבינה מה אני שואלת, היא מבטלת את עצם השאלה. תשובות בקושי קיבלתי. הייתי צריכה להיות סופר מסבירה וסבלנית ולהגיד "אני שואלת כי" כך וכך. אחרי עוד ששבועיים שלושה, היא קראה את ההסבר אבל לא חיברה אותו אל השאלה מקורית. וכך עברו שבועות בהם בדקתי את עבודתה וגיליתי טעויות, שלחתי לה התרעות ולבסוף היא הצליחה לאבד לי סכומי כסף ענקיים. כן, ממש עכשיו כשאנחנו צריכים כל אגורה.

היא שאלה אותי משהו. לא היה לי כוח לענות. היא שאלה שוב, באותו היום. ועוד פעם, שלישית, אחרי יומיים. עניתי באמצעות נבוט בראש. התנצלות ולקיחת אחריות מצדה: בחלומות, נשמה שלי.

הגיע הרגע המזוויע הזה שבו את מבינה שמשהו לא תקין בבנאדם. מציגים בפניך שטעית. לא תגיד סליחה? נתקלתי בכמה כאלה. זה באמת רגע קשה, האורות דולקים ואין מישהו בבית. אבל הספר המדריך שלי אומר שהאשמות ישיגו רק הצטדקות וכן, כך היה.

עם זאת, אני לוקחת עכשיו תרופה חדשה עקב איזו תשישות הריונית והתוצאה היתה לב הולם ושחזור העצבים בראש לפני השינה. חשתי שאני צודקת בכעסי. שתביא ת'פאקן כסף. אבל אני לא אוהבת לריב. שתביא ת'פאקן כסף ושאצליח לישון עם לב נקי. היא שלחה לי מייל לא מתנצל אלא מטפל. אמרתי תודה ושיכולתי לדבר בלי נבוט ושצר לי על כך. למה? שאל הבנזוג. ככה כי בעולם שלי מתנצלים אם חורגים. עצוב לי בשבילה. היא פישלה ולא מסוגלת לקחת על זה אחריות. איזה מין מצב משפיל להיות בו, בינך לבין עצמך. קחי יד, מוציאים אותך משם.

במקום ללמוד הכל מאפס

לקח חי בבשר, למשל, הוא לסמוך על אנשים. אבל איך? הימרתי רע בעבר. המטפלת היתה אומרת, את מזהה מראש סימני סכנה ומתרחקת. ואם בחרת להתקרב, את יודעת לזהות בזמן ולשנות כיוון, אם צריך. אבל רופאים, למשל. עקרונית, אפשר לעשות דוקטורט ברפואה כדי לבדוק אותם. אבל אין לי יכולת או זמן. אני צריכה עזרה עכשיו. ואני גם צריכה להשען, לקבל את חוסר האונים שלי, לקבל עזרה.

אחרת הכל יהיה על הכתפיים שלי. כמו "עשה לך רב". במקום ללמוד את הכל, תבחני מי מהאנשים יכול להוביל אותך. יש לי את הכלים המוגבלים וגם את היכולת לקפוץ ולקוות לטוב, ואת הכלים לקפוץ למקום אחר אם אצטרך.

ומה עם אלו ששברו לרסיסים את הכלי הזה של לתת אמון? העלמתי אותם. הם מקרים יחידניים ושיהיה להם בהצלחה וכל טוב.

פה לא מקובל או נפוץ להתנהג בפולניות. אני גם לא רואה מרירות סביבי, טינה, נקמנות קטנה, עקיצות אינסופיות, רכילות.

אני מבינה לגמרי שבכל מקום עבודה, עזרתי לאנשים להתגבש על חשבוני. וייתכן שהם עזרו לאחרים להתגבש, כשהיו מושא לרכילות בעצמם. היה אכפת לי, אבל עכשיו התמלאתי בדברים אחרים – נעימים.

הלקוחות שלי מבסוטים ממני ואני גם עושה כמה מהלכים עסקיים חמודים. הכפלתי את ההכנסות. אני מטפחת קשרים. מסתבר שהנטוורקינג והשיווק הטוב והמיטיב ביותר הוא להיות חביבה באופן אותנטי ולעזור לאנשים בדברים קטנים בלי תמורה. המצברוח נחמד כשמתחילות את הבוקר בהפצת הנועם והקלילות.

אני אוהבת לעבוד ונהנית מהאתגרים האינטלקטואליים. גם קוראת מלא וממש מתפתחת וצומחת נפשית.

הדג ששוחה בתוכי, אני מתרשמת מהנפרדות הטוטלית שלה ממני. קטר הלב שלה רעם באוזנינו. דמעות התפוצצו ממני, קול ה', קול מים רבים. מושכת אותנו בכוח אדיר לאן שפניה מועדות.