כשעליתי על המטוס

לא יכולתי לדלג ביותר חדווה. איזה פאק יו ענקי שלחתי לכל מה שהשארתי מאחור. עבודה, הורים חברים, ישראל כולה. הנחתי שכן, יהיו געגועים. ואז אוכל לחזור לשמי השרב והאובך המייגעים עם איזו התרפקות חדשה והתנחמות. איזה כיף יהיה כשאתגעגע ואעריך מחדש. ותראו מה זה. מה התפוצץ פה בעולם. הנה יום כיפור ואני בוכה ובוכה, מתפללת לאלוהים שיתן להורים שלי את הזכות לחבק ולנשק את הקטנה. שאוכל לחזור לשעמום הצהוב. לשבועיים אביב. לנהגי מוניות רעי לב. למובילים שמשתינים על כל רצפת השירותים בדלת פתוחה תוך כדי עישון בבית החדש שלי. לתחרותיות ושנאה. אבל אמא ואבא שלי ואחי. חמות עם האוכל המטריף. סתם שיחות חולין על ספה של מבוגרים.

לילה טוב

מחר יהיה לנו עוד גי ואיי.

מחר נעשה גרעפס ונביט בתמונות המשפחה מעמדת ההחתלה.

נדבר עם ההורים, נהיה נחמדים. אולי לא נשרוד את כל זה ולא יראו את הקטנה שלנו.

נארגן מפגש חברים קטנטן, מרוחק וממוסך.

נבשל אוכל, נקבע פסיכולוג.

ננסה לעשות הליכה או יוגה.

נקרא איך העולם שוכב בתעלה, גוסס ואין מציל.

נשכשך באמבטיה, נחייך המון. אולי נטייל קצת בגשם לפני השנ"צ.

מחר יהיו עוד דיבורים, ניסויי קול, שירים מפרפר נחמד. מחר נינק ונתכרבל. נלטף את הלחי החלקה והרכה שלך ואת תתמוגגי.

לא יודעת איך, אבל ישנתי כמעט כל היום והלילה. גם התינוקת ישנה מלא. כל העולם אמר הגוף שלי כואב, אני לא מחזיקה את עצמי יותר, אני בקושי הולכת. חולצה רכה של בנזוג

בצבע חאקי וכתמי חלב

מעל שמלת הבית הורודה והקיצית שלי, שיער אסוף חלקית ועיניים אדומות, זו אני עכשיו. נזכרתי שנפגשתי עם אמא טריה לפני שנים והרגשתי רתיעה וקצת זעזוע כי קלטתי שהיא באיזור הדמדומים, נמצאת על תדר לא בריא, מדבק, מדברת רגיל אבל הריח,

שלחה אלי יד חלבית מנתקת לתפוס אותי מתוך ההקשר. והנה זה בא אלי, שלום.

ההקשר הישן מוסר לי: הי

את יכולה להזמין חולצות משלך, נשמה. וטוב שישנת. מה שלומך עכשיו?

משמרות

בנזוג אמר שהוא קרא מחקרים שמצהירים שאם האמא ישנה, התינוק ישן. והנה ברוך השם, כולם ישנים ואני ערה וטוחנת פיסטוקים ומפנטזת על החלפת משמרות. הו הו איזו תחלופת משמרת תהיה פה. אני אנחר, אעשה בועות, אתעלם מהכל! ואתעורר

עירנית

מלאת כוחות

ממבט-על, מביטה על המבוך בו התרוצצתי

חמושה בכל הכלים הדרושים להתגלעות האימה המוחלטת: זו התינוקת שלי?!

היא ממש חמודה, אני מאוהבת.

הביולוגיה והאבולוציה דוחפות אותי להתמסרות טוטאלית ואני מתמסרת לדחיפתן. כן אני אניק כל עשרים דקות, כן אני אעשה את הכל בזמן שאני מנסה להחלים מהלידה, כן על הכל כן כן עוד.

אבל בחיים שלי לא פחדתי ככה. האחריות שעל כתפיי כורה מכתש תחת רגליי.

 

 

מה שלומי, שלומי טוב תודה. טפו טפו טפו. מתעוררת לפני הילדה, קופצת לוודא שהיא נושמת. מניקה, דרך עקלקלה אבל מניקה וזה נעים ועובד. הפסקתי לקרוא על טראמפ. כלומר את הטוויטר ואת הנאומים שלו ושל דוברת הבית הלבן. לא קוראת חדשות. התוצאה: החיים פתאום נסבלים יותר. לא יכולה עוד להיטנף בתוך קרקעית הביוב של המוח שלו. די.

מגלה שמערך הכלים שלי להתמודדות עם גברים גרועים בחיים שלי היו בעצם

אינסטינקט אמהי, שהתינוקת שלי צריכה ואוהבת. איכסוש על הכיוון המוזר הזה

הא.

אבל שמחה שתירגלתי עליהם, אנא עארף (?!) כי עכשיו זה ממש נדרש. טוב ביי היא התעוררה

 

קורונה או דכאון אחרי לידה? שפטו בעצמכם

חששתי, התכוננתי רבות. הזהרתי את כולם. העייפות מקשה והלו"ז המעגלי גם אבל מה שיונק ממני את הדמעות הוא המצב, הקורונה. התרגלתם? חשבתי שאני כן. נו מה, אני אוהבת להיות בבית. אבל עצם הקטסטרופה מוציא אותי מדעתי. הניהול הרצחני. זה שאי אפשר לצאת, שהעולם קרס. שהכל אבטלה, מוות, פחד. סרט אפוקליפטי מסריח, דוחה, מגונה. זה העולם שאליו נכנסה הילדה. ניסיתי לפנק את המוח שלי בלשחזר זמנים טובים. אבל זה רק הביא אבל גדול. אין יותר בתי קפה – מת. אין לטייל ברחובות העיר – מת. אני רוצה ללדת תקווה. שתקרע מה שצריך ונחלים אחר כך.

יש פה משחק חברתי שהשתתפתי בו כמה פעמים. שואלים שאלות. השאלות מצויינות. ואני מוצאת את עצמי לא יודעת מה התשובות. מי אני? קצת בודהיסטית – משהה את ההחלטה לגבי זה.

עכשיו אני מניקה. זה כל שעה, חצי שעה. עניין שקט למדי. קל לנדוד לטלפון אבל מדי פעם הילדה מישירה אלי מבט מאוד מאוד עמוק, או כך נדמה לי. או מבט סקרן. הלב מפרפר כשהיא מביטה בי כך. אני מניחה את הטלפון ומלטפת לה את הראש. מי אני? מה שעכשיו.

אני מתגעגעת לאחדות, או לפחות לקרבה, שהיתה לי עם התינוקת כשהייתי בהריון איתה. אבל גם נזכרת בהקלה מדי כמה שעות שעכשיו גופי שלי! אני יכולה לאכול כוסברה, לרוץ. לזוז למקום אחר מדי פעם.

אבל הבעיטות האלו. הטוסיק הקטן שנטה ימינה. הגיהוקים.

האופוריה. עושה לי חשק לקחת גלולות, שהן רעל, אבל מדמות הריון. אולי זה לא היה ההריון אלא התרופה לבלוטת התריס, שאני עדיין נוטלת, ומרגישה מצויין איתה.

 

חשבתי על הילדה שלא שרדה שמונה שבועות בהריון הקודם ובכיתי. מי בכלל דמיינה אז מה קורה בסוף ההריון. אמרתי לה טוב תלכי אם את לא רוצה.

לא ידעתי מה המשמעות, לא דמיינתי ילדה שמתרגשת והומה עלייך ועולה מן המדבר כאילו ברור, כל יום קורים ניסים.

המהומה פה של להאכיל כל שעתיים, לא לישון, זו מין פעולת הסחה ענקית. שאפו חברים. רצים רצים בלי לחשוב. והנה בשקט שבו כולם ישנים, נוחתת עלי נוצה קלה: יש לך בת, יש לך בת

 

 

 

בשנות ה20 שלי חוויתי משבר גדול, סערה של חרדות איומות. כל חושי זעקו שהסדר החברתי הוא שקר גס והכל יתפוצץ לי בפנים. הכל יתבטל ויישרף, האלימות תפרוץ דלתות. עכשיו קראתי על מסעדה טבעונית בעירי הקודמת – נסגרה. נצבט הלב.

וזה רק

אפיק

נוח

לצביטות.

יש מתים וסובלים.

המגיפה סביב. אלוהים כועס. מהפיכות רוחשות (זה טוב אבל מסוכן מאוד. כי בני אדם).

יש לי ילדונת קטנה. חזקה ממני, פרצה דלתות בעצמה. גם סבא שלי נולד במגיפה בשנת 1918 וחי חיים ארוכים. טובים לדעתי.

אם למדתי משהו, זהו הדבר: אפשר לפחד הרבה ולהלחם ולברוח. אבל כשהמציאות עצמה נוחתת, היא כל כך חזקה, שאין אלא לחיות אותה. איזה כוח, יא ראב.

הגענו הביתה מורעבים והזויים. בנזוג הרכיב את העריסה ואני שכבתי על הצד בגלל התפרים. הגיעה מכרה מקומית שהכינה לנו אוכל לשישי שבת וטרפנו הכל על המיטה בחדר שינה. כך התחילו ימי מערה. הכל הצטמצם למיטה, שם הינקתי בכאב רב מצידי את הילדה שלי והיא נכנסה לסטרס, ושנינט הגבנו בסטרס ומשכנו 24 שעות, 40 שעות ערות עם קריסות קצרות פה ושם. אמרנו בהתחלה: אוקי, יש שגרה,זו השגרה, סבבה נשגרר את זה, אבל אז דברים חדשים הפתיעו כמו הנקה ברצף של שש שעות שכוללת 5 דקות פה 5 שם, ושינה של ארבע שעות בלילה יחיד, שהביאן איתן כאב בטן נורא לקטנה עם בכי איום קורע לב, רטט עמוק צער העולם, שאי אפשר היה לשאת.

אבל אתמול דיברנו עם יועצת הנקה שסידרה לכולנו סשנים מספקים ומזינים בני חצי שעה כ"א ואז שינה של שלוש שעות. כך עשינו. ישנו שעתיים, שלוש, שעתיים, שלוש.

באופן מצטבר, תוך חצי יממה ישנו פי כמה וכמה ממה שישנו מאז הלידה עצמה. ועכשיו אנחנו גמורים לגמרי. לא ברור למה בדיוק. אולי כי העולם חזר לדבר איתנו במונחים מציאותיים.

אני אוהבת עור לעור. כולנו ערומים חלקית פה כי חם, וכי הגוף ועורו מדברים ומנחמים את שלושתנו.