בהיעדר הפסיכולוגית

וואללה כשאני מדברת עם הפסיכולוגית, אני נשמעת לעצמי משעממת ובא לי להבריז. ובאמת קצת נסוגתי מלהיות אני ונזלתי לכיוון הנקה, שמירה בעת תנומה ומשחקים צחוקיים עם התינוקת (זה החלק הכיפי). לא כל כך עובדת, קוראת רק טוויטר זוועות. ספורט מנסה טיפה כל יום וקצת שמש על העור. היא בחופש חנוכה וסוףסוף יש לי מה לומר לה. אני מרגישה מיואשת – מהטמטום, ההפקרה, שהחיסון הוא הבטחת שווא להנחתה טראגית. שייעוץ השינה שנעשה רק יעביד אותנו וייתן כלום. שנצטרך לפחות עוד שנה בפנים. וגם יש לי פחדים שנדבק. אני סתם עייפה ונמצאת ליידי, לא בתוכי. אני כן אוהבת להניק. ומתרפקת על אמת גדולה- היא תינק כשהיא תרצה לישון, כלומר אם היא יונקת, היא תישן. וזה לא נורא, גם בלילות. סתם ייאוש כזה של כמעט ששה חודשי תינוקת ועשרה חודשי הסתגרות מרצון. ישראל וארה"ב נראות לי מפלצתיות. אני מוכנה ומזומנה, פריז.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s