בהיעדר הפסיכולוגית

וואללה כשאני מדברת עם הפסיכולוגית, אני נשמעת לעצמי משעממת ובא לי להבריז. ובאמת קצת נסוגתי מלהיות אני ונזלתי לכיוון הנקה, שמירה בעת תנומה ומשחקים צחוקיים עם התינוקת (זה החלק הכיפי). לא כל כך עובדת, קוראת רק טוויטר זוועות. ספורט מנסה טיפה כל יום וקצת שמש על העור. היא בחופש חנוכה וסוףסוף יש לי מה לומר לה. אני מרגישה מיואשת – מהטמטום, ההפקרה, שהחיסון הוא הבטחת שווא להנחתה טראגית. שייעוץ השינה שנעשה רק יעביד אותנו וייתן כלום. שנצטרך לפחות עוד שנה בפנים. וגם יש לי פחדים שנדבק. אני סתם עייפה ונמצאת ליידי, לא בתוכי. אני כן אוהבת להניק. ומתרפקת על אמת גדולה- היא תינק כשהיא תרצה לישון, כלומר אם היא יונקת, היא תישן. וזה לא נורא, גם בלילות. סתם ייאוש כזה של כמעט ששה חודשי תינוקת ועשרה חודשי הסתגרות מרצון. ישראל וארה"ב נראות לי מפלצתיות. אני מוכנה ומזומנה, פריז.