כשעליתי על המטוס

לא יכולתי לדלג ביותר חדווה. איזה פאק יו ענקי שלחתי לכל מה שהשארתי מאחור. עבודה, הורים חברים, ישראל כולה. הנחתי שכן, יהיו געגועים. ואז אוכל לחזור לשמי השרב והאובך המייגעים עם איזו התרפקות חדשה והתנחמות. איזה כיף יהיה כשאתגעגע ואעריך מחדש. ותראו מה זה. מה התפוצץ פה בעולם. הנה יום כיפור ואני בוכה ובוכה, מתפללת לאלוהים שיתן להורים שלי את הזכות לחבק ולנשק את הקטנה. שאוכל לחזור לשעמום הצהוב. לשבועיים אביב. לנהגי מוניות רעי לב. למובילים שמשתינים על כל רצפת השירותים בדלת פתוחה תוך כדי עישון בבית החדש שלי. לתחרותיות ושנאה. אבל אמא ואבא שלי ואחי. חמות עם האוכל המטריף. סתם שיחות חולין על ספה של מבוגרים.