אני מתגעגעת לאחדות, או לפחות לקרבה, שהיתה לי עם התינוקת כשהייתי בהריון איתה. אבל גם נזכרת בהקלה מדי כמה שעות שעכשיו גופי שלי! אני יכולה לאכול כוסברה, לרוץ. לזוז למקום אחר מדי פעם.
אבל הבעיטות האלו. הטוסיק הקטן שנטה ימינה. הגיהוקים.
האופוריה. עושה לי חשק לקחת גלולות, שהן רעל, אבל מדמות הריון. אולי זה לא היה ההריון אלא התרופה לבלוטת התריס, שאני עדיין נוטלת, ומרגישה מצויין איתה.
חשבתי על הילדה שלא שרדה שמונה שבועות בהריון הקודם ובכיתי. מי בכלל דמיינה אז מה קורה בסוף ההריון. אמרתי לה טוב תלכי אם את לא רוצה.
לא ידעתי מה המשמעות, לא דמיינתי ילדה שמתרגשת והומה עלייך ועולה מן המדבר כאילו ברור, כל יום קורים ניסים.
המהומה פה של להאכיל כל שעתיים, לא לישון, זו מין פעולת הסחה ענקית. שאפו חברים. רצים רצים בלי לחשוב. והנה בשקט שבו כולם ישנים, נוחתת עלי נוצה קלה: יש לך בת, יש לך בת
