בשנות ה20 שלי חוויתי משבר גדול, סערה של חרדות איומות. כל חושי זעקו שהסדר החברתי הוא שקר גס והכל יתפוצץ לי בפנים. הכל יתבטל ויישרף, האלימות תפרוץ דלתות. עכשיו קראתי על מסעדה טבעונית בעירי הקודמת – נסגרה. נצבט הלב.

וזה רק

אפיק

נוח

לצביטות.

יש מתים וסובלים.

המגיפה סביב. אלוהים כועס. מהפיכות רוחשות (זה טוב אבל מסוכן מאוד. כי בני אדם).

יש לי ילדונת קטנה. חזקה ממני, פרצה דלתות בעצמה. גם סבא שלי נולד במגיפה בשנת 1918 וחי חיים ארוכים. טובים לדעתי.

אם למדתי משהו, זהו הדבר: אפשר לפחד הרבה ולהלחם ולברוח. אבל כשהמציאות עצמה נוחתת, היא כל כך חזקה, שאין אלא לחיות אותה. איזה כוח, יא ראב.