עובדת במכרות הפחם. קורעת את הטוסיק האינטלקטואלי שלי כדי להרוויח אקסטרה כסף. שותה ומפשתנת כמויות אדירות של מים (ולא אוכלת שוקולד) כדי שיעזבו אותי החלבונים בשתן.

בואו נדבר על בדיקות. בעולם יש בדיקות איומות ובדיקות של צחוקים. אז עשיתי בדיקה של צחוקים והעניין הדרדר למשבר נפשי קל, כי אין לי כבר כוח להתפלשות גופנית עד התאיינות (מסתבר). עדיין, זה היה בדיקה של צחוקים, פלוס וי על ההבנה שבאופן עקרוני, אני באמת מבקשת קצת מתינות. עם זאת, חייבים להודות: המתינות המשתפעת מקיפה אותי מכל עבר, שלא לומר פינוק עודף עוטף אותי בזרועות אוהבות. אז בסדר, אתפלש בגוף פעם ב- ואנסה לא להתלונן יותר מדי.

פתחנו את ארון הספרים היהודי. פרשת השבוע וסיפורי מדרש ואגדה ברבאק. לומדים ומערבים הורים. יא רבנן, איזה שיחות ורגשות צומחים סביב העיסוק הזה. גם דברים שמעצבנים אותנו, במגמתיות שלהם, צובטים את הלב. אלוהים אומר למשה "שתוק! כך עלה במחשבה" ואני עצובה כי רבי עקיבא ייוסר למוות, ועל אחת כמה וכמה פשוטי העם בגולה, והם היו צריכים למנוע משבר אמונה. שתיקה. אני מנסה. היא מביאה עצב. קבלה מתוך חוסר אונים.

אני מרגישה בעיטות. אנחנו משחקים "בעיטה או גזים?" כשנזכרים.

יש לי מה לומר על הנשבר ללא תיקון. שתיקה. עצב. רחמים על מי שלא יוכל לשמוע הסבר, כי נו באמת כמה אפשר. די.

אני רעבה באופן מתון. קוראת מלא. אבל אין לי סיפור טוב כרגע. מעבירה עבודה לקבלני משנה. נעשה ככה ונראה.

כוח החיים הלא שואל שאלות

איך אני מרגישה? ממש טעים לי!

אוכלת ונהנית, בתנאי שמדובר בגבנ"צ וענבים ירוקים. ומאתמול, אישרתי גם תבשיל חריימה טופו + אצות נורי שהבנזוג הכין באהבה רבה. אלפי שומים קלופים יעידו.

בתוכי מתבשלת לוליינית. אף אחד לא מתייעץ איתי לגבי בניית הירך או העפעפיים. מזל שכך.

אני אוכלת, טעים לי והגוף שלי שוב רובוטריק, לא שואל שאלות. הוא מטפל בזה.

איך זה יכול להיות שיצירת חיים לא דורשת ממני ידע או מאמץ הנדסי?

אני צופה מהצד.

רגילה שהגוף שלי עושה דברים אדירים לבד, בכל כיוון.

הגוף מיסטי. אי אפשר לומר עליו שהוא האמת הארצית הנכנעת לחוקים. הוא מיסטי, גם אם כל תהליכיו מופו על ידי ביולוגים.

או שמא הנוכחות שלנו בתוכו היא המיסטית. חבר רובוטריק שלנו טוב.

היתה השבוע בהלה גדולה אבל בדקתי את הגוף, את הנשמה. הרגשתי שזה לא משהו רציני. זה סתם. ובאמת, הלוליינית דפקה בעיטות לכל מי שניסה לעשות אולטרסאונד ולא הבינה למה מפריעים לה.

כמו אמא שלה

כבר שניים אמרו.

הסתובבתי אחורה לראות אם מדברים על אמא של הבנזוג, או משהו. אממ לא, לא. והם צודקים. גם אני הייתי דופקת בעיטות במצב כזה.

כשהיתה תחושת סכנה, הדבר הראשון שקרה הוא שעברתי לפורמט של "מוכה". ברור ששמחנו מוקדם ויותר מדי, ברור ששום דבר טוב לא קורה לנו, ברור שטעינו, כמה גבה לבבנו. לעסנו humble pie.
הורדנו את הראש. מי אנחנו, למה שנשמח. טעינו לחשוב. והנה טעינו כשטעינו.

ניסיתי להתחבר אליה ואל אלוהים, להבין מה קורה עכשיו בזמן הבדיקות. עצמתי עיניים. מאז שאני בהריון, זה קורה הרבה יותר בקלות – אני רואה ומרגישה את הדברים עצמם. הרגשתי נהר של אור בדרך אלי, גדול מנשוא. אולי דמיינתי. אם כך, כל הכבוד שדמיינתי את זה. יכולתי להתעלל בעצמי, ולמה לי לעשות ככה.

פוגשים את אלוהים במסדרונות בית החולים. לא עשינו כלום בשביל כוח החיים של הילדה הזו, באמת כלום. מלבד להתפלל בשבילה – לא היה אכפת לי ממני, אני יודעת שזה שום דבר להמשיך הלאה, לפעמים אפילו הקלה גדולה. רציתי שכוח החיים האדיר שלה, רכבת שיצאה לדרך ודוהרת בלי לשאול שאלות או להסתכל לאחור, שכוח החיים שלה ישבע צוף ואור. שהיא תראה חלון פתוח, תרגיש אוויר נעים. תרוץ, תשיר.

מרגישה את זה במפרקי הירך. בעיניים. חודשים רבים רוצפו אור ועכשיו בטון. הורמונים. חומר חזק. התחלתי בלקרצף את הבית, אך נשמטתי, נזכרת שהובטחו לי מנקה והרבה כסף, נוחות, חיוכים קלים. (מרירות כלפי שמיים, ספונג'ה אשכנזית). בבוקר עוד צחקתי במיטה שלו. עכשיו נמשכת אל בטן האדמה. יום יפה בחוץ. על סף בכי. לקחתי על עצמי צער סתם. מישהו מרגיש הקלה.

ניצנים

את קורס המדיטציה המונחית שעשיתי, משהו כמו "אתגר 21 ימי השפע" של צ'ופרה, התחלתי עם התנגדות ובוז, אפילו זעם (אה כן? שואה) ובערך ביום השביעי, המדיטציה מילאה את העצמות שלי בחיוכים וברוגע. כל מה שאני רוצה נמצא תמיד בדרך אלי ואני רק צריכה לקבל? רציתי להאמין, דמיינתי איך זה להיות לא רוסיה והדמיון תפס כוח וזרם פיסית בכל המעברים, מים חמימים, ניקה וסחף "אבל" ו-"באמא'שך".

מה אכפת לי להתנהג כאילו עוד שניה הכל מסתדר. הקשרים פוליטיים וסבלי ההמונים? השלכות אמיתיות של החלטות ומעשים שלי על הזולת? יודעת, יודעת. באמת אבל, צ'ופרה, זה עשה לי טוב. מה אני אעשה, זה עבד. זה מרגיע אותי מול אלו שאני מתרגלת כעס איתם. זה עוזר לי לזכור מה חשוב לי ולבחור בהתאם בצמתים הקטנים. אני מקבלת ומניחה בצד את מה שלא חשוב. טראומות שהייתי מזכירה לעצמי כל בוקר, כדי לסדר את האומללות שלי סביבן, פשוט לא חשובות עכשיו. בריאות, אהבה, קשרים טובים, מספקים ומשמעותיים, תנועה חופשית במרחב, חדוות החיים בעולם הגדול: יו בט יור לייף  שאדמיין שהם תמיד זורמים ומתחדשים בתוכי מתוך מקור השפע האינסופי.

קראתי מזמן את "כשדברים מתפרקים" וניסיתי לאמן את עצמי לא לרצות משהו מלבד הכאוס האמיתי שנמצא מאחורי כל תחושת רוגע. לא להיות טיפשה. במשך יומיים אומללים, הצלחתי לוותר על כל תקווה ורצון. אני לא יכולה לתפקד במצב כזה. מעדיפה להאמין יום יום שבסדר ושגם יהיה בסדר. כן,  אני מאמינה כאוס, אבל  גם מאמינה שבתוכו מרשים לי

to walk myself through it

בכל דרך שאבחר. תודה על זה.

מה אתם אומרים?

 

 

את אלוהים פוגשים במסדרונות בתי חולים. את צועדת כשעינייך עוקבות אחרי הקווים הישרים של הבלטות, רגליים כבדות, אומרת לעצמך עכשיו אני פה ואחר כך אהיה שם. נעשה עוד סיבוב. יש לנו אסלוניות, החיים טובים סך הכל.

ואז את עוברת ליד חלון במקרה, ומביטה החוצה  מתוך טמפרטורת החדר. את רואה כביש מפותל, ברושים, קרן שמש בוקעת מתוך הררי עננים. אנשים ממשיכים, נוסעים, נושמים. את פה עם אלוהים.

אני בחדר ביתי כעת, זה חלקי, ומה טוב חלקי. בשנת שבתון נחמדה: מפרוייקט, לחדר כושר, למדיטציה, ליוגה, לנמנום. שמירה שמורה ושומרת. את אלוהים פוגשים גם בתוך דם תחתונים. שלום חבר ותיק. לא אבקש ממך שתעזור לי לכאן או לכאן. רק שתהיה איתי כאן או כאן. אני מצטערת שאני גרועה. מצטערת שלא ידעתי להיות טובה תמיד. עכשיו אין דימום. מה אתה אומר?

עולם (גרסת הקסם)

יש זמרת שאני פשוט מטורפת עליה. המוסיקה  שהיא יוצרת מורכבת ויפה עד מוות אבל אבל עזבו את המוסיקה (שמעמידה מכשולים בפני הלא מתאימים), המילים! הראיתי לבנזוג יוטיוב של מעריץ שבוכה ומסביר ומתרגש, מספר שאחרי חמש שנים שהוא מאזין לתקליט הוא עדיין מבין רק שזה סיפור על עכביש ומישהו שחוזר הביתה שיכור או משהו וכל השאר סתום בתוך מבוך מוזהב, וזה מספיק כדי לאבד את זה לגמרי ולהתמסר לה לנצח. היא ילדה תינוקת לא מזמן ואני מוצאת עצמי מהרהרת, כמה יופי והדר החיים יפיקו ממנה הפעם ולהפך?

היא ודימויה חיים בעולם שאני לא דרה בו. היא חיה במעמקי קסם, יער עבות, שהוא סמל, סמל לחיינו שנזרקו מתוך החלל, הסתחררו סביב עצמם ונעלמו מול עינינו התמהות. היא חולמת על לידה כמוות. היא מתאבלת על לידה כמוות ומתפלאת למה אין לנו מנגנוני אבלות סביב הלידה שלנו ובכלל. היא כותבת שיר עצוב, אלים, מתנצל, שבור לנצח,לעוברית שהיא הפילה.

היא סוג אישה שלא מסוכסכת עם נשיותה. אולי היא לא מוצאת עצמה מבשלת במטבח בכיף וצונחת לתוך קורבנות פתע. אולי היא הרה ויולדת, שוכבת עם גברים שהיא אוהבת, אבל אלו רק קמצוצי נשיות סטריאוטיפית ממבט גברי-מופנם-שלי-המסוכסכת, אל תפריעו לה, נשיותה היא העיניים המתבוננות בעולם, בחלל ובחיים מתוך התקף לב של יופי, קבלת הדין, תבוסת הנשמה.

איך אני יכולה לחיות חיי קסם כאלו? היא עצמה מבקשת להגן ולגונן על מי שנמשך לחיי משוררים:

Never draw so close to the heat

That you forget that you must eat

 

אבל באמת באמת, מה נתן לה את הראיה הזו? אפס זבל, בלי טלויזיה ושטויות. רק ספרים ומוסיקה. היא לא מרפרשת את טראמפ מהבוקר עד הערב. היא כותבת שיר עם בנזוגה כשהוא מלווה אותה בשירה ולא מסוגלת לבצע את השיר הזה שנים, שנים אחרי כן, כי הם נפרדו בתוך ים של כאב. כמו מרינה, במיצג האמנותי שלה, מתפרקת לחלוטין מול הגבר שפעם אהבה ועזבה. האישה הזו מרגישה. זו הנשיות שלה. לחיות מתוך הלב הזה, המסוכן לעצמו.

להיות בטבע. לקרוא המון, להסתקרן, לבלוע את היופי של העולם. להיוולד היא. היא התחתנה עם קומיקאי. אתם מבינים? 🙂

 

אמהות

קמתי בריאה אחרי כמה שבועות לא טובים, טפו טפו, ומיד רבתי עם דמות אם שלתפיסתי פשוט מזניחה אותי וזה לא מקצועי, אנשים.
מיד אחרי זה, רבתי גם עם האמא המקורית שלי. הריב הוא לא באמת ריב, אלא וואלס עדין על פצע פתוח. הפצע הפתוח הוא שהיא ממציאה ערימה ענקית של בני משפחה בכאילו ומתעלמת מהאנשים שהם המשפחה שלה על אמת. היא מעדיפה לפגוש בזמן יקר וקצוב זרים גמורים עם תווית שם של בני דודים דרגה 80 (החידוש!) על פני האנשים שמכירים אותה מינקות. אותם היא לא מעוניינת לראות יותר בחיים, כי אחת אמרה לה שכילדות קטנות, היא נטרה לה טינה על זה שהיא בכלל נולדה. הטיים ליין הוא ששתיהן בנות שבעים ככה, והבת דודה אמרה את זה כאנקדוטה מצחיקה. אבל אמא שלי לא צחקה אלא ניתקה את הקשר עם הבת דודה הזו על בסיס האמירה הזו. העמדה של אמא שלי היא – רבאק, תתבגרי כבר. כמו כן, אמא שלי גם ניתקה קשר עם האחות של הבת דודה הזו, כי היא רק שלחה לה אימייל אחרי שנפלה (ולא התקשרה).

ואם התקשרה, אז לא התקשרה מספיק.

העמדה שלי היא – איך אני אמורה לצאת מהרחם של אמא כזאת? שלחו לי הנחיות בבקשה.

אני זוכרת כשהייתי ממש חולה, אמא שלי טיפלה בביטוח המטורף שהיה מול בית החולים שסירב לבטח אותי. הם דרשו מעל 100,000 ש"ח או משהו, צ'ק פתוח. היא נלחמה כמו חיה שם בשבילי, בזמן שקמלתי במיטה וחיכיתי למוות. אחרי הניתוח שהציל את חיי, חשבתי שיש לי דלקת בדרכי השתן והאחות אמרה לי שאני צריכה לתת להם דגימת שתן. לבני המזל שלא יודעים אפילו דברים כאלו, זו בדיקה ממש קלילה לעומת רבבות הבדיקות הקשות והיא בסך הכל דורשת מין חיטוי מקומי באמצעות איזה בד ספוג באלכוהול. לא היה לי בבית, אז ביקשתי מאמא שלי שתקנה לי. היא לא רצתה להביא לי. ירדתי מזה. הלכתי לישון. קופסת מגבוני חיטוי שנזרקה על הראש שלי מכיוון דלת הבית העירה אותי. אמא שלי קנתה, כעסה וזרקה לי על הראש כשישנתי אחרי הניתוח. וגם מזה המשכנו הלאה. יש לנו ברירה? מתאמצים.

אזכיר שכשהייתי בהריון, אמא שלי החליטה שהיא לא מדברת איתי, לנצח, כי שאלתי אותה מה הקטע עם הבני דודים המומצאים. כנראה שזה מאוד מאוד מאוד רגיש. היא לא ידעה אז שאני בהריון. אני עשויה מאותם חומרים, שלה. לאחרונה אני מגלה מה זה אומר בכלל קשר אנושי עמוק, מפותל, ממשיך ומעמיק. אני עדיין מרגישה שאני לא צריכה את זה ושימותו כולם. ובו זמנית, מרגישה שחיי תלויים בזה. שההשקעה משתלמת. צריך לסלוח לאנשים. צריך להכיר בחולשה שלי – אני צריכה את האנשים האלו. אני רוצה להגיד לה שגם עכשיו. אבל היא לא יכולה יותר ממה שהיא יכולה. זה מה יש. אני לא רוצה להזדקק לה. אוכל להזדקק לה בצורה ארכיטיפית ולא אישית?

 

 

 

 

 

 

עיניים נפוחות

רחמים עציים. רציתי לכתוב "עצמיים" אבל יש לי עץ מול החלון שמחליף את אבא שלי, בינתיים, עד שיחזור מהחופשה, ומחייך בעציות משועשעת. נו קוזנייצ'יק, זה לא שהמצאת משהו חדש. קרה לך נס, שוב. זה לא עצוב.

אז לא היה לך ביטוח רפואי כשגילית.

ואז גם הצטננת.

למחרת כבר היה לך ביטוח. קראתם את האותיות הקטנות. את עוד מתאבלת על העיקרון. מה זה להיות כך וכך בלי ביטוח, באמצע החלל ומצוננת? לא מוכנה. עיצרו הכל.

נפל עלי דכאון יחד עם הצינון. נבגים עפים פה בג'ונגל אחרי הגשם ואני לא מוכנה לקבל את זה, לא מוכנה. מרגישה שתקעתי את עצמי במלכודת אבל נו באמת קוזנייצ'יק, נספור את כל המקומות והנסיבות שבהם הרגשת במלכודת?

נשמתך לכודה בגופך, זה דווקא חיובי. התחייבת. אמרת שתשחקי. אז תנוחי. מותר להרגיש דכאון, זה אפילו הגיוני. כשאת אומרת שאין לך כוח, אני מאמין. באמת אין לך. אז תנוחי עד שיהיה.

כבר מרגישה טוב יותר. היה סימן אדום, שלט "יציאה". הבנת שזה דווקא לטובה. פאוזה. שתי האפשרויות לטובה. מחר תהיה שמש, תצאי החוצה בעיניים נפוחות.

 

 

 

 

 

איזור נוחות למסירה

ידוע בקרב חוגים בודהיסטיים שמשברים ושינויים הם פתח לאמת לא נעימה: הכל תמיד רעוע. תחושת בטחון היא שקר. נישמו אל תוך התקף פאניקה שלכן, נמלים מהלכות על גרגר החול ברוח. כרתו ברית שלום עם הידיעה הזו והסתכלו מאחורי וילון האשליה.

קשה להתלונן כשהשטן בשלטון וכשסוריה, טורקיה והכורדים מפיקים זוועה אנושית כאילו לא נגמלנו מזה (מי נגמל?  סרטים הוליוודיים מוכרים את השקר). אבל בנקודה הרוסית הקטנה שלי איבדתי את הצפון אחרי שמצאתי אותו. לא יודעת מה סיפרתי לעצמי כשהחזקתי את הצפון בידיי. שאפשר לעבור את זה כמו האם הגדולה. שאלוהים אוהב אותי. בחשבון הגדול – יש לי יתרת זכות כי קצת סבלתי פעם. חשבתי שהתכנית היא שאני מרחפת כמו מלכה, מותחת חוט חסד על שאר המסכנים ונוחתת על כרית רכה שמחכה רק בשבילי.

אני במצב מסויים בלי רשתות הצלה סמליים ואני מייחסת חשיבות עילאית לסמלים. יש לי כאב ראש וכאב גרון ותחושת ניתוק בזמן שאני מתערבלת באמיתות קשות. מה מנחם? לפני האמיתות פשוט שמחתי נורא. לא רוצה להיות עצובה ומסכנה בגלל מה שקורה. רציתי לשמוח ולהיות האם הגדולה, נו. נשמתי כדי להבין אם אני בסכנה. לא ממש בסכנה. סמלית, כן – אני בסכנה עכשיו. לא נהנית להיות פגיעה שוב, עוד יותר פגיעה מפעם קודמת. אני מגישה בקשה רשמית לשמוח. הוא אומר שיהיו פשלות ופחדים. עניתי שאני לא מאשרת פשלות ופחדים. והנה הנה, מי שואל אותי בכלל.

בסדר גמור. חבל שאין לי את המטפלת כאן. הייתי בוכה ומתאבלת על תחושת הביטחון שמעזה לתעתע. הייתי מונה את הדברים הטובים והמגוננים שכן יש לי (תלישים, אבל בחסד-אל כרגע שרירים וקיימים. תגידי תודה)

 

מה אני אגיד לכם

באמת אבל – מה אני אגיד לכם. אני נמצאת בעיצומו של ניסוי גדול וכל הדרך אני כה חזק ועמוק בנשימות שזה כבר פורנוגרפי – כל הזמן אני מוצאת את המוכר, את הבלתי משתנה, חוזרת למבט המתבונן כמו חיילת בחזית.
בהחלט יכול להיות שהחיים אמורים להיות גם התמסרות טוטלית לאובדן ולדיסאוריינטציה. סבבה. אז גם שם השקעתי. בנחיתה היו דקות מרוכזות של אובדן וזעזוע. מאז, אני נושאת את הדקות האלו כמו פאוצ' מטומטם. למה אני הולכת איתו? הוא הולחם קצת אבל מתחיל להתקלף. העיניים והנשימות המגוייסות מתחילות להשתחרר ולהסתכל גם החוצה, מדי פעם.

זה לא כזה פשוט, כי איכשהו, בגלל הנסיבות, אני לבד בבית הרבה. אחרי כל כך הרבה שנים מאתגרות עם בני אדם במשרדים שונים, אני ממש שמחה שאני בפנסיה מוקדמת כעת. אבל זה אומר שקשה להסתכל החוצה ולטבול במציאות החדשה. יכול להיות שאני עדיין בהתאוששות והפנמה של העולם החדש שלי.

אבל אל תחשבו. יש לי לו"ז מטורף וצפוף, מלא בבני אדם חמודים פלוס פלוס. אני כבר מוצפת. כולם חמודים ומקסימים ורובם המוחלט מחבב אותי, שזה ממש נחמד. אמרו לי פה שאני יפהפיה. זה לא רע לשמוע. אודה מיד שאני בעד. שני שליש מהזמן אני מתאוששת מפגישות ומתכננת את הבאות. שני שליש מהזמן אני לבד.

וכשאני לבד, אני חושבת על סמל הבדידות המעודכן שלי. כך זה לאחרונה. שומעת שיר הורס וחושבת על הסמל. למה זה היה כל כך דפוק וגרוע. למה הושטתי יד ואכלתי זבלה. למה למה, כי ככה. ככה לנצח. את כל הקשרים החשובים שלי סידרתי וארגנתי. רק זה קצה חוט פרום בחלל הקיצון.

And if you come and see me,
you will upset the order.
You cannot come and see me,
for I set myself apart.
But when you come and see me,
in California,
you cross the border of my heart.

 

סמל, לא לזוז. תפסיק לרחף. טוב, תמשיך לרחף.