שגרה

איזה כוח יש לה. היא מזכירה שבכל זאת, החיים ממשיכים ושאת תמשיכי לעשות דברים להיטיב עם עצמך. מתבוננת בה בהפתעה: העולם לא התהפך בעצם

מודעות פרסומת

היוש, מציאות

הבוקר, לפני הבדיקה, עוד הספקתי להגניב תפילה קטנה לאלוהים שישמור עלי. ההכנה עברה יחסית בקלות ובאמת שהפלגנו בתכנונים איך נחגוג עוד שנה של זין בעין למערכת הרפואית. אבל בבדיקה בצבץ רסיס של דלקת.

הרופא אמר שזה קורה לכולם אחרי התהליך שעברתי וזה היה צפוי. הוא מציע שאבצע עוד בדיקה, עדינה ודייקנית. ועל סמך זה נראה אם יש צורך שאתחיל טיפול תרופתי. יש חלק חולה ששמח להיות חולה, קצת, שוב. טפלו בי, הוא אומר. כמו כן הוא לא מתעצל, הופ נמשך אל המוות, מפטיר "ביי" וצוהל החוצה מכאן.

אבל אני עוד כאן, מבולבלת. מרגישה שחבר ותיק הגיע לבקר. הוא מרגיע כי הוא הלבן של העין. החיים יותר טובים כשמסתכלים בלבן של העין. גם כשהם מתפרקים, ה"אין אשליות" הוא מצוף יקר.

רק לאחרונה התחלתי לבדוק את השנאה העצמית ורשמתי לעצמי תזכורת: נושא חשוב. לטפל. והנה שוב פעם נצטרך להחליט אם להשאר או לחלוף. נבחר שוב. אין כמו לבחור. מגייס מאוד. הצבעים חדים נורא.

יש משהו מרגיע בזה. וכבר עולות השאלות: לרוץ או לא לרוץ? להפסיק לאכול בשר? אבל גם טופו וגבינת סויה- כי הן מתועשות?

אמתין כמה דקות עם עצמי, אתן לדמעות לנשום. אנשום קצת את עצמי. זה מה יש. זה מה נעשה. בדיקה נוספת. אחרי זה- אולי תרופה. תופעות לוואי: לא מההרסניות. לא הדברים הכבדים. זו לא התרופה האיומה.

אני מביעה משאלה: שהבדיקה המדוייקת יותר תראה שאין כלום. ענן קטן שחלף.

שנאה עצמית ויוגה

קרה המקרה ועשיתי איזו טעות בעבודה. אף אחד לא התרגש מלבדי. כולם החליקו וחייכו ורק אני שמעתי קליק מוכר והתחלתי מסע שקט, תת קרקעי של תיעוב וענישה. איך, איך, למה הרשית לעצמך. הנה הפנים האמיתיות שלך, הנה כולם רואים. עכשיו שנה, שנתיים, שלוש של walk of shame. לפחות תראי להם שאת יודעת שאת לא בסדר. שידעו שאת ממשיכה להעניש, לא מקלה ראש. יצאתי מהמשרד להליכה מהירה של שעה, להכריח את עצמי להפריש אנדורפינים כי התחושה היתה בלתי נסבלת. ואחרי זה יוגה. ישבנו על המזרן בישיבה מזרחית. "הניחו את הידיים על הירכיים. שפשפו את הידיים על הירכיים כדי לחמם אותן"

צייתתי לקול מתוך ערפילי כאב והתחלתי להרגיש את חום ידיי על הירכיים. הרגשתי כאילו מישהו, מי זאת – אני? מנחמת את עצמי. ליטוף מנחם. איזה מין דבר זה שאני מרגישה רע, רע עתיק ומר שזימנתי בלי צורך מציאותי, ואז אני במו ידיי גם מרגיעה. מאז בכל פעם שכואב לי בתת קרקעי, אני מושיטה יד לירכיים, מחממת.

מה יש לומר

באמת, מה יש לומר מלבד: אני יכולה לנסות. אבל זה לא מכשיר את המציאות או שולט בה. שמעתי אנשים, ביניהם עצמי, מכריזים שזהו, עכשיו הם מוכנים. שומע, יקום? אני מזמינה ממך משלוח. אני אהיה בבית בין שש לשמונה ואפתח את הדלת כשתצלצל. אני יודעת שחיכית שרק אגיד. ועכשיו אשב ואצפה לתוצאות. הנה שעה שש. הנה שבע. שמונה חלף. 24 שנים עברו. מה הטלפון של שירות לקוחות?

🙂

באמת אין מה לומר, רק לחייך. אני כבר מכירה חלקיק קטן מהחיים וחיה עם נטייתה של המציאות להיות נפרדת, אצילית, חירשת, מונוליתית. חייבים להעריץ אותה. דרכה ללמד שאותה לא מלמדים פשוט מעוררת השראה.

היא נוחתת עליך. את צריכה למצוא תחתיה זווית נוחה.

אני אוהבת אותך, מציאות. קצת יותר כשאני מבייצת. קצת פחות כשאני ממחזרת.

השבוע הגעתי להבנה מצחיקה מאוד, לפחות בעיני יודעי דבר. בנזוגי רוצה ילדים. אני זקנה מדי, ביציות יבשות מוטלות בצדי הדרך. זהותי אמיצה, גיבורה, מנסה להיוולד מחדש כאישה לא צעירה במיוחד. שכן יש לה זכות קיום, יש לה, בטח שיש לה. הרי היא פה, לא? אלוהים מבין בדברים האלו. המציאות כבר הכריעה. יושבת עלי. אני זזה תחתיה לכיוון החלון וטוב לי.

אז הוא רוצה ילדים. ואני נפגעתי מאוד מכך שהוא מתייחס אלי כפונקציה. למה אני צריכה לקבל על עצמי את תפקיד האישה בקשר הזה? וכך הלוך ושוב במשך שנה וחצי. מחזור, כמויות דם, דליים ושפכי נהר של וסת הסתערו ממני. לא זוכרת כל כך הרבה דם בכל ימי חיי. במציאות: רק חודשי. כמידי חודש מגיל עשר. תקין. נורמטיבי. בעולם הנפש: כמו בסרט "הניצוץ".

שלשום הרגשתי פתאום המון המון אהבה אליו. אנחנו מכירים שבע, אולי שמונה שנים צמודות מאוד. האיש עקבי. נקשר בי. טוב. מפנק. אמפתי, מלמד אותי מה זה. אמין. מסור. מצחיק חכם מוכשר טוב לב, מאמץ אותי אל ליבו. סבלני. איזה איש נפלא! אני רוצה להתקרב אליו עד מאוד ולעשות ילדים.

פתאום הבנתי, אני אומרת לו. אתה רוצה לעשות איתי ילדים כי אתה… אוהב אותי?

"אני צריך למצוא בת זוג קצת יותר אינטלגנטית", הוא בוכה מצחוק

דלת

שמעתי היום סיפורי זוועה שהם פשוט החיים, דברים שקורים כשנשארים בסביבה מספיק זמן. חוסר מזל, בחירות שגויות או רק מקריות, זה באמת לא משנה. החיים הם קושי ואני נלחמת בקושי. מנסה להבין מה החלום שלי בתוך סבך חלומותיו המסוככים והמבלבלים של בנזוגי.

I can only come up with

בטחון כספי ופיסי. זה חלום זה? כאילו שאלתם חיה מה החלום שלה: אוכל ומחסה. כל שינוי קל עלול לשבש את הגשמת החלום הבסיסי הזה, תחתית פירמידת מסלאו. אני רוצה את אלו כי נוכחתי שהם לא מובנים מאליהם ושהחיים בלתי נסבלים בלעדיהם. ואני יודעת שדברים יפים יצמחו אם אזכה להם או אשמר אותם. זה כל מה שאני צריכה.

אתמול חוויתי משבר קטן תוך כדי שחיים חדשים שלי מנסים להראות את עצמם, להתגלות בפני. דופקים בדלת והדלת צועקת "לא לגעת, אני אשבר!"

(אה, יש לי גם חלומות בשביל העולם. אבל לא כל כך מאמינה שאוכל לעזור בזה)

תיאמת

יש רגשות שעדיף לא לחשוף. לא כל דבר לגיטימי. דמותם של אנשים שהערצתי התפוררה לאפר כשהם הביעו בפני, בפני האוויר או בפני אלוהים, את מרירותם. 'אישה מרירה' זו קללה מעליבה במיוחד. הקללה הזו, עצם קיומה, מכעיסה אותי שנים, כי היא הקצה השני של חרב הפיפיות האכזרית המופנית כלפי נשים. מותר להתאכזר אלייך אבל אסור לך להרגיש מרירה. סגרנו את החומות סביבך. שבי בשקט ותני לעבוד. כן, תחושת קורבנות מסויימת מתבקשת כשאני כותבת את המילים "מותר להתאכזר אלייך". שהרי צרות העולם לרוב לא מופנות אלייך אישית. אבל יש גם התאכזרות מנורמלת וממוסדת. ובכל מקרה, בלי קשר למקור החיצים, הדרישה לא להתמרמר כי זה עושה קמטים היא דרישה די אישית, הייתי אומרת.

יש דברים שמעוררים את מרירותי אבל הם מצחיקים אותי ואני לא רוצה לתת להם כוח או תשומת לב. מי בכלל הבטיח לנו שיהיה נהדר. מי הבטיח שיש איזשהו סדר שמתוכו ניתן להניח שהתרחש איזשהו אי סדר שהביא למררתנו.

אבל שמעתי את הנערצת עדיין כועסת על אמה המתה. פוחדת לעבור את הסף ולראות אותה שוב. אני יכולה להרגיש את הכאב שלה עכשיו. אני מבינה את הכאב הזה. לא יכולה לשפוט. אז אולי התפוררתי כי זה גדע את התקווה – קיוויתי שבגיל מסויים מצליחים להרפות מטינה, מרירות וכאב. ואם לא כך, קיוויתי שאמה המתה תשתנה עם מותה ותהיה אמא ממש טובה. בקצה השני, מחכה בזרועות פתוחות שמבטיחות חום, קבלה.

פנין קיווה שלאחר מותו יראה שוב את אהובתו הראשונה היהודיה שנרצחה בשואה. אבל ידע שאשתו לשעבר הרעה, המניפולטיבית והקרה היא זו שתיכרך סביב נפשו ברגע שימות. מבחינתו יתכן מפגש על טבעי אבל לא צפוי שינוי במהות הנשמה. הראש כבר מורכן. אבל פנטזיה אחת ארשה לעצמי בים המציאותיות המתאמצת, נחרדת, מכינה עצמה מראש: אם לא בחיים עצמם, אז שהמוות יזכך את הנשמה ויתקן את הכאב. המשחק יגמר. נוכל לנשום ביחד.

זו פנטזיה של היטמעות והחזקה, אומרת המנחה. את רוצה להיטמע בהבנה גורפת, בלי גבולות או אי הבנות. סימביוזה. רחם. את מתאבלת על מעטפות הבשר המפרידות אותנו, על השונות והנפרדות, על הבדידות הסופית. ילדים קטנים שמגלים שההורים לא יודעים מה הם מחזיקים בתוך ראשם – לומדים להתענג על השקר אבל עדיין מתאבלים כשאחרים לא מבינים לבד למה הם עצובים.

אתמול במסיבת יום הולדת, שרנו שיר של דפש מוד בלי הדרמה וההפקה – שרנו את המילים understand me ולבי הלם. כמעט התחלתי לבכות שם. אז במקום מרירות נקרא לזה נטיה להתאבל עד אינסוף על הנפרדות הקיומית הקבועה. על הגלות שלנו ממימי הסימביוזה בה לא היה צורך במילים ואי ההבנה עוד לא נולדה.

אני אוהבת אנשים שלא מראים את מרירותם. זה אכזרי מצידי, כי הם סובלים. אבל כדי שתבינו אותי, אסביר. זה כמו שאני אוהבת לדבר עם ילדים קטנים. צבירת החיים מכבידה עליי לפעמים. אני זורקת כל כך הרבה חפצים ומוסרת גם ומזדעזעת מאנשים שאוגרים וצריכה יומיים כדי להתאושש מהם.

אם הייתי מסוגלת לקיים את הפנטזיה שלי, הייתי מסוגלת להכיל את המרירות שלהם ושלי. אשהה מעט במרירות הזו. המרירות שלי. היא אומרת שחשבתי שיהיה משהו אחד אבל קרה משהו אחר. התפתיתי להאמין שמסלול מסויים נסלל בשבילי בעולם ושטעות איומה קרתה ועכשיו אנשים שאני אוהבת מעריצים אנשים מטומטמים במקום אותי. קשה. קשה.

שניה, במקום לצחוק, אנסה שוב. אני מעריצה אנשים מבוגרים שאני רואה ברחוב, הולכים בדרכם. "איך שרדתם את כובד החיים?", אני שואלת אותם בים המדומיין המכיל את כולנו. זה לא נורא, הם אומרים. אלו גלים. עכשיו את מרגישה ככה, מחר תרגישי משהו אחר. וכך אנחנו צפים.

ניסיון

הילד יושב מול קערת האיטריות. קערת אטריות עם קוטג'. סבתו באה מחו"ל לבקר, יושבת לידו ומבטה קר. לא תעזוב את השולחן עד שתסיים לאכול. כואבת לו הבטן. הוא לועס אבל לא מצליח לבלוע. המזון הגרגירי החמוץ הוא טעם התבוסה. מלחמת המעמדות הדומסטית שקטה, נטולת מתח. מראש הוכרעה. בטנו בתפקיד שדה הקרב ונשמתו בתפקיד בטנו. סבא מצלם: עצוב עם איטריות. שמונה תמונות נכנסות לאלבום. אולי כי זה מצחיק. אולי הילד יצחק בעתיד. קערה, סבתא, ילד עם שיער בהיר קצר. רזה מאוד, מלכסן מבט נבוך אל הקיר.

אולי הפעם גם נצליח

מדובר בקסם, כמו פלפל אדום כשמבשלים אותו שעה עם עגבניות. לפתע משהו מסמיך והטעם המתוק מתגנב ומרגיע, הוא שב, הוא שב. השיבה מרגשת, מדובר בדרמה, סטיה קלה מהאפרוריות. הרי הוא היה פה לפני כן. אבל הנה הוא שב לאחר שחשבנו שנמות בלעדיו ואז התגברנו.

אני מפעילה עכשיו טיימר שהתחיל בחמש עשרה דקות כדי לראות מה אוכל לכתוב במסגרת ידועה מראש. ומיד כתבתי עליו, למרות שעוד לא עברו מספיק דקות מאז אמרתי לו שזוגיות היא מערכת סגורה שמספקת הרבה רוך ובטחון אבל גם יושבת על קנה הנשימה, על השפע שיש בכל אחד מאיתנו בנפרד, כשאנחנו לא עסוקים בשליטה, בריצוי, בסחיבה מולטי-מערכתית של רגשותיהם המדומים והמדומיינים של כולם או בנטישה. מה יקרה אם נתייחס זה אל זו כאל… לא יודעת, פשוט כאל יציבים ושם, דבר בטוח לשוב אליו בתום היום, אחרי הרפתקאות רבות של נפרדות? 

מלכתחילה, מאז שעברנו לגור יחד, אוטומטית פיניתי בשבילו את הערבים כדי להיות ביחד, אבל הוא תמיד עבד והייתי לבד ועצבנית ועצובה. ואז ניסיתי סאגה של שנים לשכנע אותו ולהסיט אותו לכיוון שבו הוא עובד פחות ויוזם יותר כיפיות זוגית. זה לא עבד.

לא טוב לי לסחוב אותו וגם הוא לא נהנה מזה.הוא אוהב אותי כסוג של אלה שלא צריכה אותו והוא מעדיף לשמש כ-supplicant, נושא ידיו בתקווה אל ליבו ואל עיניו, מייחל שאתן לו מקום. זה משחק כזה בינינו שסרבתי לשחק בהתחלה. רציתי שיסחוב את שנינו, שאקח הפסקה מהחיים. אך האמת היא שהפנטזיה בה הוא דואג לכיפיות שלו ושלי התפוגגה. זה קשה לו. אני טובה בזה. אז אני מכריזה שאני הולכת לכך וכך בכיף שלי. הוא אומר: אני גם רוצה!!!וזה עושה לי טוב. אני אוהבת שהוא מפנה לי את הבמה. אני אוהבת שהוא סוגד. אני אוהבת שהוא מעצים ומעריך.

סיכמנו שנעשה כמה שינויים. נעשה רשימה, נסתכל בלבן של העיניים של ברירות המחדל שלנו: לבהות בטלויזיה. לשאול מה היה לנו היום (אבל את זה אני אוהבת! הביטול מבוטל). הממ מה עוד… אני רוצה לצאת בכל ערב מלבד כשאני עייפה. ואז כשאני עייפה, אני רוצה לסגור את הדלת שלי ולקרוא ולחשוב.

השפע של הנפרדות נאנק ונחנק תחת פחדי הנטישה שלי ונסיונות הריצוי שלו ושנינו קצת חרדים שנדפוק את הכל – החרדה הזו מכבידה נורא. אבל אנחנו בסדר בלי עין הרע.

מאז שאני מרגישה טוב יותר, זמן פנוי מפיק ממני סוג של תשוקה. אני יושבת וחושבת מה בא לי לעשות עכשיו, בקטע יצירתי. למשל לכתוב 15 דקות ביום, לצייר בשבת חצי שעה. וגם ללמוד גיטרה!  וכנס מקצועי בחו"ל, ריטריט מיינדפולנס ויוגה בארץ או ביוון, שיעור בישול, צמחי מרפא, לכתוב ולאייר ספר לאחייניות, עוד ספורט, עוד סדר בבית, עוד זמן לחשוב, להתפוגג אל תוך עצמי בשקט, לנשום.

אישה קטנה

הסתכלתי על הלו"ז שלי והזדעזעתי לגלות שכולו מוקדש לבנזוגי. בערך. הוא עושה חיל הרחק הרחק ואני עוברת מדיקור בשביל איזה משהו, לחיטוב, לטיפול פנים, ליעוץ לגבי איפור, לשיעורי נהיגה (ושירותי הסעות עתידיים) וכו' וכו'. כאילו, אני מכינה את גופי בשבילו אבל הוא חי את חיי השכל ומשתזף בתהילת עולם.

אני שמחה מאוד בשבילו. אך משבר פמיניסטי קשה סער עלי.

א. גם אני רוצה חיי שכל והערצה

ב. מי אני בכלל? במה השקעתי את חיי? מה הטעם בקיומי אם אני רק סוחבת פה סוחבת שם?

כל זאת ועוד הפלתי לרגליה של הפסיכולוגית שבתוכי, שהופנמה מבעוד מועד. חשבתי על זה והבנתי שהוא חווה שיאים מדומים שמלווים בנפילות אמיתיות וגם לא מעט תחרותיות והקרבה. זה בסדר גמור בשבילו (וגם כן, לא תמיד). זה החלום שלו. אבל אלו דברים שבאופן עקבי נמנעתי מהם, פעם בגלל חוסר יכולת להתמקד ופעם מתוך כוייה של התנסות. לא רוצה תחרותיות, פרסום או תהילה. רוצה ללמוד דברים לבד בשקט – זה הדבר עצמו. כל השאר זה גלים של דרמה. אני כבר לומדת בדרכי ואוכל גם להרחיב, אם ארצה. אז לסיכום: חיי שכל כבר יש לי והכל פתוח אם אחליט להעמיק. צ'ק.

מי אני ומה עשיתי עד כה? חקרתי ולמדתי ואירגנתי לעצמי חיים שנעימים לי ואיזור בטוח נטול דרמות להיות בו ולצמוח. זה חשוב מאוד, זו המשימה שלי. אין מה להתנצל. זה לא שולי או זעיר, זה ענקי. יותר מזה: בנזוגי יודע לדבר איתי כדי להפסיק את גלי הדרמה שמערערים אותו. זה הדבר האמיתי: להרגיש כמו עצמך בזמנים דרמטיים, להקפיד לא להשליך את עצמך כשאת זקוקה לך. אלו אולי אבני היסוד של "מה זה לחיות". נשמע כאילו חיפשתי את חיית הטוטם שלי ובמקומה מצאתי את האטומים שלה בתפזורת. אטומי הטוטם הטובים שלי. צ'ק.

יוגה, מדיטציה, ספורט, אני עושה בשביל ההרגשה הטובה. הגוף והמראה, זה גם סימן של בריאות. נהיגה זה אך ורק בשביל עצמי. את הדיקור סיימתי סופית. והחלטתי שאם וכאשר, אלמד משהו נוסף כדי להרחיב את הפרנסה ואת הידע שלי.

אני גאה בו מאוד, לא רק על היכולות והידע אלא גם על הלב העדין והרגיש שלו. על עצם זרותו המפעימה. הוא כל כך נפרד ויפה בעיני, חי בעולם קריפטי שלתוכו אין לי כניסה. אבל הוא פותח את כל השערים ומזמין אותי פנימה.

הפער הממית

אני מזמינה יותר מדי ספרים מחו"ל. הנבוקוב הנוכחי מעניין אבל לא בלע אותי עדיין. הנאיפול מקרטע. הזמנתי 4 אלבומים מצויירים של

edward gorey

וערימה של ספרי קריאה מעניינים וגם 2-3 ספרים על משא ומתן ואיך ליצור ולתחזק חברויות.

מסכם את הכל, הייתי אומרת. גורי מסמל את העולם היפה והמסתורי שקיבלתי בירושה מסבי.

ספרי הקריאה תפקידם לאחוז בי ולהעלים אותי

משא ומתן מבטא את חוסר האונים הטבעי שלי הכרוך ברצון עז לשלוט בעצמי ובסביבה.

חברויות – בשישי האחרון זכיתי בארוחת חברות מושלמת שהראתה לי שבחרתי נכון, עשיתי נכון, התנהלתי נכון. ויתרתי על מי שלא שווה את המאמץ. כל הכבוד לילדה הדחויה שהייתי. רוצה ללמוד עוד.

בwishlist יש לי 11 ספרים: ניקול קראוס, יונתן ספרן פויר, קוטזי.

הוא ממש הרשים אותי עם יצירת המופת שלו, אליזבת קוסטלו. הכל מבריק. הכל מופלא, נס גלוי, אש מאכלת. רק שני דברים היו פשלות ענקיות. הוא כותב כאישה אמינה מאוד, מלבד כשהוא מתאר את האונס שממנו היא קמה והולכת ולומדת לקח: העולם מחייב חשדנות. (נקי מדי. מנותק. אפילו אכזרי מצידו. זהו, כפרה, סיימת? שברת לה את הלסת, היא הסתובבה עם ברגים וזהו? זה הכל? כעסת קצת על הרצון שלה להסתובב כבת חורין? אלימות יש בעולם בהחלט, אבל זו ספציפית מאוד- הלא כן? מאיפה הגיעה? שאלה מרתקת שדווקא אותה אתה לא חוקר. באסופת מסות. הממ… אתה לא אוכל חיות אבל לועס את הגיבורה ויורק. כל הכבוד. עוד אחד, באמת היה חסר). ועוד יותר לא מובן לי הקטע שבו היא החליטה לשמח את אביה החורג (נדמה לי) הגוסס. איך שימחה? הראתה לו את הציצים. והסופר ממסגר את זה כמעשה של חסד, של האם הקדושה, המחזיקה בפטמת העולם.

Are you fucking kidding me.

פוף, אמרה האמינות. פוף, אמר האמון שנתת בך יא דפקט. ככה נראית אישה בעיניך? מי צריך עוד זבלה כזה. יש נשים שכבר לא קוראות גברים ובצדק. אפרופו ירון לונדון – כשגבר מנדב מידע על איך הוא תופס נשים, פשוט בא לי להקיא. זה ממית. זה נועד להמית את המציאות. אי אפשר לשאת את זה. הפער בין פנטזיה פונקציונלית לבין המציאות הוא פער ששולח ידו לחנוק אותי ולא ינוח עד שאמות. אני, בגרסתי, לא קיימת, בעיני המנדבים. לא אשתף פעולה. זדיינו.

אבא שלי דיבר על קרובת משפחה בת 13 שלא מסתרקת או מתקלחת. או אוכלת. אומרת לעצמי, הרי היא בדיכאון, מסכנה הגיל הזה גיהנום. מה שמפריע לו, זה שהיא מגעילה. גם בדויה היתה מגעילה בגיל הזה, הוא אומר לאשתו. משהו נוראי.

אני עושה עמו חסד. לא מספרת שיש דבר גרוע מילדה בדכאון, על סף התאבדות, שמסריחה כי היא לא מוכנה להכיר בקיומו של גופה המשתנה. למשל אבא שנותן לה לעבור את כל זה לבד. ואמא גם. למשל אבא שמסביר לילדה אחרי ניסיון ראשון שאין לו אפשרות להתעסק בזה עכשיו כי הוא מאוד עסוק בעצמו כרגע. ציטוט אמיתי. גיל 13. ובימינו אנו, אומר לאחי על בנותיו: אתה מגדל שתי יפהפיות אז אני רוצה שתקפיד שיהיה להן שיער מסורק. ולא מבין למה אני מסתכלת עליו מזועזעת:

שלא תעז