חזרתי לרוץ

ואני מבחינה היטב בין החמצה לבין ענישה עצמית. אין ענישה עצמית. לא מרשה גם מסביבי. איך אפשר לעבוד ככה? מתי מרגישים נפלא, הא? כשמפסיקים להיענש. די.

לא אוכלת את עצמי ולא מתנצלת. עכשיו טוב. גם כן, מה זה החמצה בכלל. לא מכירה. הרי את כל חרא שעברתי התמרתי. ברור! זה מה שעושים פה.

חזרתי גם ליוגה. הגוף שמח, הנשמה גם.

 

מודעות פרסומת

אישה

מדממת החוצה את החיים שניסו להיווצר בתוכי, רציתי לספר על החלק המוזר שהיה בהריון הקצר: לא רק קסם. מחטף עמום. בקליק, גופי עבר למצב שירות והתמסרות.

קראתי על לי קראסנר, אשתו של ג'קסון פולוק, אמנית שגדלה במשפחה יהודית אורתודוכסית. היא הכירה בגאונותו של בן זוגה, התמסרה לגאונותו והחליטה לתת כל דקה מקיומה כדי לקדם אותו, לתמוך בו. בזמן הזה היא גם ציירה. היא ציירה gray slabs. זה אחר זה, במשך שנים, היא יצרה קנווסים אפורים. עד שיצרה אמנות חדשה משלה בשם small images.

כשהייתי בהריון הקצר, בעלי דיבר בהקיץ כמה כיף יהיה לי כשאבוא איתו לחו"ל בשביל העבודה שלו, עם הילדה. אמרתי, תיקח אותה כדי שאסתובב ואהנה? "לא, אני אעבוד".

עניתי שגם לי יש עבודה. והוא אמר אל תזרקי את הקריירה שלי מהחלון. עניתי שכמו שהוא אוהב את הקריירה שלו, ככה אני אוהבת את הקריירה שלי. אני אפילו לא מתכוונת לפרנסה הרשמית שלי,  שכבודה במקומה מונח. העבודה שלי היא להיות אני. אין לי קהל מעריצים, פרסומים בינלאומיים, מנחה, תלמידים, משרה או קביעות, אין לי תהילה, אין לי לגיטימציה מלבד זו שאני מייצרת בעצמי, בכוח, בכל רגע מחדש כדי לא למות.

הקריירה שלי היא להיות אני. אני לא ברירת מחדל, אני לא זו שמחכה ופנויה, לא זו שמעבירים לה תינוקות ומשימות כדי שאחרים יתמלאו אושר בפסגת חלומותיהם.

אין לי משרה, או אפילו הכרה, מלבד ההתעקשות הטאבו, המפחידה שלי, להיות אני. להשאיר את זה פתוח, בבקשה. לתת לי זמן. מקום לחשוב, להחליט לבד. לא ברירת מחדל. לא ממתינה להנחיות, לא ממתינה להבהרות מבחוץ לגבי תפקידי בעולם.

אמרתי לו והסברתי כמה זה יקר וחשוב, גם זו קריירה. Gray slabs – לא. בבקשה לא. הוא שמע אותי. הוא הבין. ריפא לי את הלב.
אמרנו, סבבה אז פעם אני ופעם את. וגם תהיה מטפלת, אפילו שתיים. יש הכל אבל אין תינוקת. ועדיין, השיחה ריפאה אותי. את עצמי הצלחתי להפתיע. להיות אני זו משימת חיי. בלי התנצלות. בלי בושה או אשמה. מותר לי לא להתמסר במאה אחוז. רק כבחירה, רק לפי רצוני ויכולתי. הגוף שלי עשה את הקליק והתמסר, עכשיו מדמם ומתמסר להפלה. וגם אז, כשהתמסרתי להריון, מחשבותיי ניגרו לכיוון אחר בדו קיום מושלם.

הפלה

היו לה שבעה שבועות. 3 מתוכם ידעתי שאני בהריון. באוויר סביבי היה זמזום, קסם, אור, בהלה והתארגנות הארדקור. באמת שהיא היתה פושעת קטנה. איזו חוצפה והתחצפות, בגיל 42 להגיע. היה דימום קל במשך שבוע. אולטרסאונד ראשון הראה שהכל תקין, אבל הדימום החריף מיד אחריו. אולטרסאונד שני הראה שהכל תקין אבל שעה אחריו התפרקו השערים: הרגשתי שאני מקיאה ומקיאה, מתחרטת על כל הבניה ועל ההתרגשות, רוצה לחזור לתכניות המקוריות שלי, אשמה ובושה שככה אני מרגישה. תלכי תלכי, תני לי אותי. למה היא באה והלכה? כמו שבאה ככה הלכה. לא כמו קיקיון במדבר. אבל כן, היא הגנה עלי מהשמש הקשה. הייתי בתוך תכנית, בתוך מסלול. הפלא האיום והנורא של בעלי ושלי, האהבה שלנו הביולוגית המצחיקה. טוב. כל הזמן אמרתי לה בלב, כשניסיתי להרגיש אם היא שם: שמעי, אני ממליצה. החיים יפים וטובים. אם תרצי, אעזור לך לעבור בשער. אם לא תרצי להיות בעולם, זה בסדר. מה שתחליטי. אני מקשיבה.

בסופראנוס, טוני נורה, מתאשפז בבית חולים, חושב הרבה על החיים ועל המוות וכל רגע טבול בקסם ובהשתאות. החיים שניצלו מפי תהום, החיים בתוך הקשרם. כמה זמן אחרי שהחלים, שוב התגנבה האפרוריות המעייפת והוא חזר לעצמו. גם אני ראיתי שמדובר ברצף של קסם ומעאפניות. הסוד הוא להלביש קסם על האפרוריות המעייפת ("מנוח ליגע, מנוחת הלוחם, sleep in peace when day is done") ההקשר הוא התרופה.

הימים הראשונים היו קסם ופליאה. הרגשתי טוב למרות שכאבה לי הבטן, הלב התמלא באושר. אמרתי לעצמי, אם ימשיך ככה, שיחקתי אותה. כיף חיים. ואז הוא התחיל להתפרק קצת, להתחרד, להגיב בסוג של פעלתנות חרדתית. ניסיתי להגיד שזה לא בר קיימא. חשבתי לומר שזה לא כל כך טוב, לנו, כי זה מבהיל. הצעתי שיתרגל מדיטציה ונשימות. והנה, בדיקות ראשונות, מילה לא במקום מהאחות, קופ"ח מאוד טיפשית שמפזרת לנו תור אחד לכדי ארבעה תורים שונים כאילו אין שום בעיה עם זה. אמירה על הדרך במסדרון, "תבקשי מרופא המשפחה שלך הפניה". הפניה למה? שאלתי. "למה שהוא יגיד" ורצה משם. דיברתי בטלפון עם מוקד חרום, כי רופא המשפחה בחופשה שבועיים, אין לו מחליף, והרופאה השניה לא תטפל בי כרגע. עד אז האיש שלי, שחשש אני כועסת עליו עקב חוסר יעילות, ארגן לנו רופא משפחה ממש שם. ישבנו מול דלתו, היה שם איש שחפר וחפר וקשקש וליהג והרגשתי שאני צריכה לבכות. היא אמרה שזה לא טוב, לפני שטסה מהמסדרון. אני ממתינה מול הרופא, מרגישה שהחרדה שלו היתה אמיתית, ופחדתי מהחרדה עצמה ולא מזה שהוא מרגיש אותה. היא התיישבה עלי, מקומה הנכון. אחרי שהיא מתיישבת אפשר להכיר בכך שהיא תשאר, אבל במינון נמוך, בר קיימא.

שוכבת במיטה, קמתי בארבע. מריחה את פרחי האביב מהחלון. בוקר טוב.

לא מובן מאליו ולא פחות מנס

התקשרתי לאמא שלי, שעדיין היתה ברוגז איתי. אין לי מה לומר או לקבל, זה לא פנטזיות כאן. ועדיין איזה דרייב ביולוגי חייג אליה והיא לא ענתה. אז כתבתי לה מייל, שלוש מילים. לא יכולתי להמשיך עד שהיא ואני נפסיק את הברוגז, שזה דבר מטופש מאוד. שלוש מילים, פצצת אטום. מידע חדש. גיברת. הלו. התקשרה אלי בהלם, אמרתי לה שכתבתי כי היא סרבה לענות לטלפון. התעלמה. אמרתי שוב.

בסדר, קלטה.

לא צריכה כלום ממנה, מלבד להגדיר שככה לא מקובל עלי. עכשיו מרגישה טוב יותר. אחרי שקראתי את כל האינטרנט, התייעצתי, בכיתי, התרגשתי. עייפה. דוהרת על רכבת הרים, בגילי המתקדם, מחציפה פנים, נדהמת.

אז אני קפיטליסטית. ניסיתי להתמקצע בכל מיני דרכים כדי להגדיל את ההכנסה, אך מסתבר שהדרך המהירה ביותר להרוויח היא לייצר הכנסה פסיבית; לגזור קופון על יתרון שיש לי על אחרים. האחרים בסדר עם מה שאני מציעה, ואני אפילו יוצרת קשרי עבודה נעימים, מפרגנים ומועילים. נותנת לאנשים פרנסה, חוסכת להם חיפוש פרוייקטים ולקוחות. מתווכת. לפעמים יש לי התקפי חרדה. אבל זה עובר.

יש המון דברים לעשות עכשיו ואחרי יום של שביתה שאחריו הגיע יום של קריעת תחת בעבודה, שניהם תחת מעטה עגמומיות שלא הצלחתי להסביר לעצמי, נראה לי שחזרתי.

פעילות אירובית מכניסה הכל להקשר. או, נכון יותר לומר, היא מכחידה את הצורך בחיפוש הקשר. את פה תחת השמש, הלב דופק, את חיה, את צוחקת. הכל נראה פתיר על פני גלים נעימים. רוצה לחזור לרוץ. קפוא בחוץ. אז בינתיים רק יוגה.

יש ביוטיוב יוגה לפי מספר הדקות של הסשן. 15 ביום, כל יום, חיטבו לי את הטוסיק ועשו לי יופי של מצברוח לאורך זמן. קיבלתי המלצה ממכרה לקבל קלונקס מרופא המשפחה, לקראת השינויים הגדולים. ניסיתי וזה בונבון. בעיה. העברתי אותם לבנזוג כדי שלא אתמכר. הדבר הכי קרוב לזה בעיני הוא הרדמה לפני ניתוח: ויתור, בחיוך. יאללה ביי כזה. תשמרו על החנות. ניסיתי להרדם עם זה: לא טוב. מזל גדול. אשמור אך ורק לימים ממש קשים.

אני רוצה לפנות זמן מהעבודה לרגעי קסם ולבינגו מציאות עם חברים ומשפחה. עכשיו חול המועד פסח וסידרתי את הדדליינים כך שיהיה לי זמן לנשום. תיכף אצטרך לדווח שביטלתי לקוח בשביל זה. בכל זאת, לנשום.

היו לי מחשבות על סקס. כשהייתי ילדה, דמיינתי שסקס זה כשנשמות מתחבקות. כשגדלתי, זה לא היה בדיוק ככה מהצד שלהם. עכשיו אני יודעת שבזכות חיבוק הנשמות היומיומי עם מי שאני אוהבת יש בכלל מספיק אמון ונוחות שמאפשרים סקס. והסקס עצמו הוא לשים את המוח החושב מילים במנוחה ולתת לאיברים אילמים, אמבות פרימיטיביות שהתלבשו על התחכום האינסופי של היצור האנושי, להתבטא בשפתם. פעם ראיתי יצורי ים מפתיעים. היה שם מין אמבת אוזן שהתלבשה על אמבת סנפיר והם אספו אמבת מחוש וככה שטו בהשרדות גאונית אך מכוערת מעל קרקעית האוקיינוס, שלושה חברים צמודים. לפעמים אני שואלת מה ד"ר פין חוקר. הנה מה טוב ומה נעים; ד"ר פין תמיד חוקר נושא יחיד! כמו שעון שוייצירי, כמו שעון שמש. יש לנו המון על הראש עכשיו אז האמבות השובבות, שלשמחתנו לקחו טרמפ על ראשנו הרציני, ממש מרככות את המסע.

נס, בכל זאת

בפעם האחרונה שכתבתי כאן, חטפתי נוק אאוט. אמרו לי שהבעיה הרפואית חזרה. אבל שלחו אותי לבדיקה מדוייקת ועדינה יותר, ואתמול בחצות התעוררתי בבהלה והסתכלתי באימייל ושם נחה הודעה מהפרופ' שלי שלפי הבדיקה, מצבי תקין.

נשברתי מול האיש שלי בלילה שלפני היקיצה. הרגשתי שהוא מנפנף אותי כדי ללכת לבדו למסיבה. הזדעזעתי, לא הבנתי איך זה קורה בכלל. האיש המתוק שלי. האם חיי הנישואין היכו גם בו בדומסטיקה הקהה? אל תקח אותי לקלישאה הזו. בבקשה. למה אמרת לי "לא אל תבואי איתי, לא יהיה לך כיף שם", איך אתה יודע? ואז נרדמתי כשהיה במסיבה, אומרת לעצמי בנים לא נים שזה שטויות, צריכה פשוט לשכוח את זה, להראות לו שאני לא מהמסכנות האלו שמתחננות לאהבה. להיות מהאלות האלו שמחזרים על פתחן. אבל זה תמיד הולך איתי לכל מקום, זו לא אשמתו. בזמנים קשים, כשהקרח דק, זה קורה. חיכיתי לתשובתו של הפרופסור שבוע. הרגשתי שאני בסדר. האינטואיציה שלי אמרה לי שהכל תקין. אבל אימת המוות ביסורים, הבדידות של הגוף החולה: הכל הציף אותי, שוב. הזכרון עוד טרי למרות שהכרחתי את עצמי לשכוח. התגייסתי למשימה, שגרה ממש טובה, אוכל בריא וספורט. ולא רק התגייסתי למשימה הזו אלא גם לאחרות והרגשתי טוב, זו שליטה מסויימת בתוהו. אבל התרסקתי מהחשש שעלה בפעם האחרונה. החיוך ירד לי מהפנים. את זה סחבתי מתחת לפעלתנות.

והנה, באמצע הלילה, התעוררתי לקרוא: מצבך תקין. לא הצלחתי להרדם. רבנו קצת בבוקר. תיקנו הכל בבכי. אני אוהבת אותו.

היוש, מציאות

הבוקר, לפני הבדיקה, עוד הספקתי להגניב תפילה קטנה לאלוהים שישמור עלי. ההכנה עברה יחסית בקלות ובאמת שהפלגנו בתכנונים איך נחגוג עוד שנה של זין בעין למערכת הרפואית. אבל בבדיקה בצבץ רסיס של דלקת.

הרופא אמר שזה קורה לכולם אחרי התהליך שעברתי וזה היה צפוי. הוא מציע שאבצע עוד בדיקה, עדינה ודייקנית. ועל סמך זה נראה אם יש צורך שאתחיל טיפול תרופתי. יש חלק חולה ששמח להיות חולה, קצת, שוב. טפלו בי, הוא אומר. כמו כן הוא לא מתעצל, הופ נמשך אל המוות, מפטיר "ביי" וצוהל החוצה מכאן.

אבל אני עוד כאן, מבולבלת. מרגישה שחבר ותיק הגיע לבקר. הוא מרגיע כי הוא הלבן של העין. החיים יותר טובים כשמסתכלים בלבן של העין. גם כשהם מתפרקים, ה"אין אשליות" הוא מצוף יקר.

רק לאחרונה התחלתי לבדוק את השנאה העצמית ורשמתי לעצמי תזכורת: נושא חשוב. לטפל. והנה שוב פעם נצטרך להחליט אם להשאר או לחלוף. נבחר שוב. אין כמו לבחור. מגייס מאוד. הצבעים חדים נורא.

יש משהו מרגיע בזה. וכבר עולות השאלות: לרוץ או לא לרוץ? להפסיק לאכול בשר? אבל גם טופו וגבינת סויה- כי הן מתועשות?

אמתין כמה דקות עם עצמי, אתן לדמעות לנשום. אנשום קצת את עצמי. זה מה יש. זה מה נעשה. בדיקה נוספת. אחרי זה- אולי תרופה. תופעות לוואי: לא מההרסניות. לא הדברים הכבדים. זו לא התרופה האיומה.

אני מביעה משאלה: שהבדיקה המדוייקת יותר תראה שאין כלום. ענן קטן שחלף.

שנאה עצמית ויוגה

קרה המקרה ועשיתי איזו טעות בעבודה. אף אחד לא התרגש מלבדי. כולם החליקו וחייכו ורק אני שמעתי קליק מוכר והתחלתי מסע שקט, תת קרקעי של תיעוב וענישה. איך, איך, למה הרשית לעצמך. הנה הפנים האמיתיות שלך, הנה כולם רואים. עכשיו שנה, שנתיים, שלוש של walk of shame. לפחות תראי להם שאת יודעת שאת לא בסדר. שידעו שאת ממשיכה להעניש, לא מקלה ראש. יצאתי מהמשרד להליכה מהירה של שעה, להכריח את עצמי להפריש אנדורפינים כי התחושה היתה בלתי נסבלת. ואחרי זה יוגה. ישבנו על המזרן בישיבה מזרחית. "הניחו את הידיים על הירכיים. שפשפו את הידיים על הירכיים כדי לחמם אותן"

צייתתי לקול מתוך ערפילי כאב והתחלתי להרגיש את חום ידיי על הירכיים. הרגשתי כאילו מישהו, מי זאת – אני? מנחמת את עצמי. ליטוף מנחם. איזה מין דבר זה שאני מרגישה רע, רע עתיק ומר שזימנתי בלי צורך מציאותי, ואז אני במו ידיי גם מרגיעה. מאז בכל פעם שכואב לי בתת קרקעי, אני מושיטה יד לירכיים, מחממת.