אישה קטנה

הסתכלתי על הלו"ז שלי והזדעזעתי לגלות שכולו מוקדש לבנזוגי. בערך. הוא עושה חיל הרחק הרחק ואני עוברת מדיקור בשביל איזה משהו, לחיטוב, לטיפול פנים, ליעוץ לגבי איפור, לשיעורי נהיגה (ושירותי הסעות עתידיים) וכו' וכו'. כאילו, אני מכינה את גופי בשבילו אבל הוא חי את חיי השכל ומשתזף בתהילת עולם.

אני שמחה מאוד בשבילו. אך משבר פמיניסטי קשה סער עלי.

א. גם אני רוצה חיי שכל והערצה

ב. מי אני בכלל? במה השקעתי את חיי? מה הטעם בקיומי אם אני רק סוחבת פה סוחבת שם?

כל זאת ועוד הפלתי לרגליה של הפסיכולוגית שבתוכי, שהופנמה מבעוד מועד. חשבתי על זה והבנתי שהוא חווה שיאים מדומים שמלווים בנפילות אמיתיות וגם לא מעט תחרותיות והקרבה. זה בסדר גמור בשבילו (וגם כן, לא תמיד). זה החלום שלו. אבל אלו דברים שבאופן עקבי נמנעתי מהם, פעם בגלל חוסר יכולת להתמקד ופעם מתוך כוייה של התנסות. לא רוצה תחרותיות, פרסום או תהילה. רוצה ללמוד דברים לבד בשקט – זה הדבר עצמו. כל השאר זה גלים של דרמה. אני כבר לומדת בדרכי ואוכל גם להרחיב, אם ארצה. אז לסיכום: חיי שכל כבר יש לי והכל פתוח אם אחליט להעמיק. צ'ק.

מי אני ומה עשיתי עד כה? חקרתי ולמדתי ואירגנתי לעצמי חיים שנעימים לי ואיזור בטוח נטול דרמות להיות בו ולצמוח. זה חשוב מאוד, זו המשימה שלי. אין מה להתנצל. זה לא שולי או זעיר, זה ענקי. יותר מזה: בנזוגי יודע לדבר איתי כדי להפסיק את גלי הדרמה שמערערים אותו. זה הדבר האמיתי: להרגיש כמו עצמך בזמנים דרמטיים, להקפיד לא להשליך את עצמך כשאת זקוקה לך. אלו אולי אבני היסוד של "מה זה לחיות". נשמע כאילו חיפשתי את חיית הטוטם שלי ובמקומה מצאתי את האטומים שלה בתפזורת. אטומי הטוטם הטובים שלי. צ'ק.

יוגה, מדיטציה, ספורט, אני עושה בשביל ההרגשה הטובה. הגוף והמראה, זה גם סימן של בריאות. נהיגה זה אך ורק בשביל עצמי. את הדיקור סיימתי סופית. והחלטתי שאם וכאשר, אלמד משהו נוסף כדי להרחיב את הפרנסה ואת הידע שלי.

אני גאה בו מאוד, לא רק על היכולות והידע אלא גם על הלב העדין והרגיש שלו. על עצם זרותו המפעימה. הוא כל כך נפרד ויפה בעיני, חי בעולם קריפטי שלתוכו אין לי כניסה. אבל הוא פותח את כל השערים ומזמין אותי פנימה.

מודעות פרסומת

הפער הממית

אני מזמינה יותר מדי ספרים מחו"ל. הנבוקוב הנוכחי מעניין אבל לא בלע אותי עדיין. הנאיפול מקרטע. הזמנתי 4 אלבומים מצויירים של

edward gorey

וערימה של ספרי קריאה מעניינים וגם 2-3 ספרים על משא ומתן ואיך ליצור ולתחזק חברויות.

מסכם את הכל, הייתי אומרת. גורי מסמל את העולם היפה והמסתורי שקיבלתי בירושה מסבי.

ספרי הקריאה תפקידם לאחוז בי ולהעלים אותי

משא ומתן מבטא את חוסר האונים הטבעי שלי הכרוך ברצון עז לשלוט בעצמי ובסביבה.

חברויות – בשישי האחרון זכיתי בארוחת חברות מושלמת שהראתה לי שבחרתי נכון, עשיתי נכון, התנהלתי נכון. ויתרתי על מי שלא שווה את המאמץ. כל הכבוד לילדה הדחויה שהייתי. רוצה ללמוד עוד.

בwishlist יש לי 11 ספרים: ניקול קראוס, יונתן ספרן פויר, קוטזי.

הוא ממש הרשים אותי עם יצירת המופת שלו, אליזבת קוסטלו. הכל מבריק. הכל מופלא, נס גלוי, אש מאכלת. רק שני דברים היו פשלות ענקיות. הוא כותב כאישה אמינה מאוד, מלבד כשהוא מתאר את האונס שממנו היא קמה והולכת ולומדת לקח: העולם מחייב חשדנות. (נקי מדי. מנותק. אפילו אכזרי מצידו. זהו, כפרה, סיימת? שברת לה את הלסת, היא הסתובבה עם ברגים וזהו? זה הכל? כעסת קצת על הרצון שלה להסתובב כבת חורין? אלימות יש בעולם בהחלט, אבל זו ספציפית מאוד- הלא כן? מאיפה הגיעה? שאלה מרתקת שדווקא אותה אתה לא חוקר. באסופת מסות. הממ… אתה לא אוכל חיות אבל לועס את הגיבורה ויורק. כל הכבוד. עוד אחד, באמת היה חסר). ועוד יותר לא מובן לי הקטע שבו היא החליטה לשמח את אביה החורג (נדמה לי) הגוסס. איך שימחה? הראתה לו את הציצים. והסופר ממסגר את זה כמעשה של חסד, של האם הקדושה, המחזיקה בפטמת העולם.

Are you fucking kidding me.

פוף, אמרה האמינות. פוף, אמר האמון שנתת בך יא דפקט. ככה נראית אישה בעיניך? מי צריך עוד זבלה כזה. יש נשים שכבר לא קוראות גברים ובצדק. אפרופו ירון לונדון – כשגבר מנדב מידע על איך הוא תופס נשים, פשוט בא לי להקיא. זה ממית. זה נועד להמית את המציאות. אי אפשר לשאת את זה. הפער בין פנטזיה פונקציונלית לבין המציאות הוא פער ששולח ידו לחנוק אותי ולא ינוח עד שאמות. אני, בגרסתי, לא קיימת, בעיני המנדבים. לא אשתף פעולה. זדיינו.

אבא שלי דיבר על קרובת משפחה בת 13 שלא מסתרקת או מתקלחת. או אוכלת. אומרת לעצמי, הרי היא בדיכאון, מסכנה הגיל הזה גיהנום. מה שמפריע לו, זה שהיא מגעילה. גם בדויה היתה מגעילה בגיל הזה, הוא אומר לאשתו. משהו נוראי.

אני עושה עמו חסד. לא מספרת שיש דבר גרוע מילדה בדכאון, על סף התאבדות, שמסריחה כי היא לא מוכנה להכיר בקיומו של גופה המשתנה. למשל אבא שנותן לה לעבור את כל זה לבד. ואמא גם. למשל אבא שמסביר לילדה אחרי ניסיון ראשון שאין לו אפשרות להתעסק בזה עכשיו כי הוא מאוד עסוק בעצמו כרגע. ציטוט אמיתי. גיל 13. ובימינו אנו, אומר לאחי על בנותיו: אתה מגדל שתי יפהפיות אז אני רוצה שתקפיד שיהיה להן שיער מסורק. ולא מבין למה אני מסתכלת עליו מזועזעת:

שלא תעז

עיניים

הייתי היום עם האחייניות והמשפחה.

ההורים צילמו אותי ושלחו לי את התמונות

אמרו שאני נראית ממש טוב. הסתכלתי עכשיו על התמונות ואני רואה נזק בלתי הפיך מסביב לעיניים, קמטים ואולי מין שקיעה שלהן פנימה. כשאני מגדילה את התמונה, מה שאני רואה בעיניים זה צער מאובן, מתקופת המחלה. הייתי ערה לילות רבים במשך כמה שנים, שלא לדבר על הבכי. עזבו שבינתיים עברתי את גיל 40 ואז עוד קצת, אז ברור שמשהו יקרה לעור הפנים. אבל אמא שלי התחילה להזדקן רק בגיל שישים, אני חושבת לעצמי בכאב.

הפסיכולוגית היתה אומרת: למה זה חשוב לך?

כי זה לא הוגן. מספיק היה מה שהיה. למה להשאיר אות שלא עובר.

והיא היתה אומרת: מה כן עבר?

אני מבינה. נכנסתי למנהרה חולה, יצאתי בריאה אבל סימני המאבק עדיין עלי. תנו לי לשכוח. תנו להיות אישה יפה. הגוף חזר אבל הפנים שלי, הפנים משלמות

אבל יש לך בן זוג שממש אוהב אותך.

הוא מתקשר אלי להגיד שהוא מתגעגע לפנים שלי. ואני תוהה למה נפל עלי אדם כזה נדיר בטובו, מה לעשות כדי לא לדפוק את זה.

פמיניסטית תופת שבודקת כמה עולה ניתוח פלסטי. אולי כל הדרמה הזו היא לא הטרגדיה של הבריאות וזה רק הגיל. שגרתי. כולן נופלות.

אולי זה המעבר אל אי הפוריות. לא הייתי יפהפיה מעולם אבל היו כמה רגעים נוצצים לקראת הסוף.

הוא רחוק קצת עכשיו אבל התקשר; אמר שהוא חש שאני במצוקה. בסוף תרגולי יוגה נבחרים, מצמידים את הידיים זו לזו מול הלב בישיבה מזרחית. מעלים את הידיים למצח ונוטים קדימה כך עם הידיים עד לרצפה ואומרים תודה.

Interlude

סיימתי פרוייקט עבודה צדדי אך ענקי לפני יומיים ופתאום יש לי מלא זמן על הידיים.

אני יכולה לתאר את סדר היום שלי בכפייתיות, אם תרצו.

בוודאי. למה לא. ביקשתם ממש יפה.

אני מתחילה את הבוקר ב 20 דקות של יוגה, אולי 10 דקות של מדיטציה, כי יש הרבה דרמות טובות מסביב לאחרונה אז אני משקיעה הרבה כדי לחדש את האיזון. נוסעת למשרד עובדת כמו חיה עם המוסיקה היפהפיה שלי ברקע, ממשיכה משם לשעתיים בחדר הכושר, חוזרת הביתה, אוכלת, קוראת ולפעמים יוצאת לאיזה הופעה עם הבנזוג או עם חברות. באמצע מנסה לתאם מפגשים עם חברות ולמלא את הלו"ז בדברים מעניינים.

עד כה, בערבים, שקדתי על העבודה הצדדית הענקית. אמורות להגיע עבודות דומות נוספות בקרוב, אבל כרגע יש שקט. הרווחתי מספיק כסף עם העבודה הזו כדי לא לעבוד חודשיים. אז חלטתי לנוח. אני מסרבת לפרוייקטים גדולים עכשיו כדי לנוח.

יש לי זמן אחרי המשרד. אלך לטייל ברחוב שאני לא מכירה. אני רוצה לקנות אודם אדום מאוד, כמו של צרפתיות, ולהפסיק לאפר את העיניים כפי שעשיתי מאז שנולדתי בערך, וללכת על הבלטה אלגנטית של השפתיים. לא יודעת אם זה יפה יותר, אבל לדעתי זה טיפה מסודר יותר. מוחזק. חמוד, חזק ונשי בקטע מודע לעצמו.

תיאמתי פגישה עם מאפרת וספרית מקצועית כדי לקבל טיפים על המראה שלי. אולי גם אתאם משהו עם סטייליסטית.

למה כל זה, תשאלו. כי אני בהספק שיא משום מה. אני עושה וי על דברים שרציתי לעשות לפני שנעשיתי חולה, כמעט לפני עשור. השנים האלו חלפו על פניי כששכבתי במיטה או גררתי את עצמי לאוורסט של המשרד או בכיתי בשירותים.

לא היתה לי כל כך הרבה תקשורת עם בני אדם, ולקראת הסוף כבר לא ממש יצאתי מהחדר ומהמיטה ונהניתי להנחית על חברות ועל אנשים שהיו צריכים אותי את אמיתות החיים. לא יכולה. הגוף שלי עומד למות. תתמודדו.

אני זוכרת שישבתי על מיטת בית חולים והתקשר אלי מישהו בכיר ואמר שאני כבר לא מעדכנת את הדבר שאמרתי שאעדכן בשבילו בהתנדבות. אמרתי לו שבמקרה אושפזתי אתמול אחרי שהתעלפתי מרוב כאבים. ושמעתה והלאה אני צריכה לשמור על עצמי ולקצץ את ההתחייבויות שלי. זה יותר מדי. הוא אמר "אבל את צריכה לעדכן את הדבר שלי". עניתי שוב: לא יכולה. מאושפזת. התעלפתי מכאבים. קיומי בסכנה.

אבא שלי אמר לי, לאף אחד לא יהיה אכפת אם כואב לך, אם את מתמוטטת. השן המחוררת בלחיו של הזולת לא מכאיבה לי. מחיצת הלחי הסמלית מסתירה את הכאב. מגנה עלי מפניו. אני מבינה אותם. הם לא יראו, אז תפקידי לקום וללכת משם. ואז יראו או לא יראו, לפחות שמרתי על עצמי.

אז עברו כמעט שנתיים מאז שבריאותי תוקנה. הערעור הפיסי ההוא הגיע ממש רחוק עד הנקודה ההיא ואני מניחה שאשלם על זה או שכבר משלמת. מה לעשות.

בינתיים, אני משתכרת מהכוח החדש של הגוף שלי, מהחלון שנפתח בתוכי – לחשוב על העתיד. מי ייחל ומי פילל. העתיד היחיד שדמיינתי היה למות לבד על חופי תאילנד, שכוחה ומזיעה. אז יש לי לו"ז ואני מכניסה בו את כל חלומותיי: נהיגה, ספורט יומיומי, לאהוב את הבנזוג בכל הצורות, לבצע את כל הפרוייקטים הצדדיים שאני רוצה, לתכנן חיים מלאים יותר. להגיד טפו טפו ליתר בטחון, כי רוסיה תמיד שם.

שגרה

יקיצה טבעית בחמש

מודה אני לפניך

קוראת את כל הטראמפ בטוויטר, ב nyt, ב whatthefuckhappenedtoday, בניוז

נשימות עמוקות ומדיטציה

שותה כוס מים

שותה את צמחי המרפא הסיניים בליאט

מדליקה מים חמים

B12 וכאלה

יוגה 10 דקות מול יוטיוב

תרגול יומי של "העץ" (רגל ימין קלטה מזמן. שמאל late bloomer)

חוזרת למיטה לקרוא קצת בספר של אותו השבוע

בודקת את הלו"ז ומספרת לעצמי מה יהיה כיף היום

יוצאת מהמיטה, מכינה כוס קפה שחור, תפוח ירוק, פלפל אדום, קופסת גבינה לבנה סויה. קוראת עוד טראמפ ודברים בינלאומיים.

מסדרת קצת בבית

מכינה את הבגדים, מתקלחת, מתאפרת

אם הוא ער, קופצת למיטה שלו להתחמם

מתחילה את היום

(שאזכור, שאדע לייבא את השקט, האהבה, המחוייבות, הרכות לכל מקום)

מה שלא הצלחתי לסדר

התקופה האחרונה הביאה ערעור קטנטן ובחינה מהסוג שנראה כמו יד מונחת על הגרון, לוחצת: את צריכה אותי? את מרגישה את זה? התנהגי בהתאם.

כמו משטר טוטליטרי ששולח שכנים חזקים לאיים ולדכא את השכנים הלא מקושרים. כמו נשמת אלוקים שהונחתה לתוך גוף מתפורר לאיטו. יש חזקים ויש חלשים.

אבל להכיר בחולשותיי המובנות זה לא כמו להיות קורבן של משטר טוטליטרי פושע ורודף. עדיף שאתנסח בהגינות. לפחות כדי להזיז את הדרמה למקום רחוק ממני. כי הכל בסדר.

כמה התאמצתי לא להכיר בחולשה שעכשיו אני משווה דבר כה אנושי ורווח לפשע מלחמה?

אולי הכל דומה זה לזה, עומד זה על זה. חולשתנו הגופנית, מעצם היותנו חומר מתכלה ומתייסר, היא עובדה קיימת. זה יפריע לנו גם בחיים ארוכים ומושלמים וגם ישמש את צרכיו של כל איש רע המבקש לשלוט בנו. אנשים צריכים אנשים. בדויונת, רוך ושפת הפנים, היזכרי.

סידרתי את כל הערעורים: בנזוג, חברה, אבא. הם עשו חצי עבודה לפחות. רק עם המורה לנהיגה זה לא הלך. קיצץ לי חלק מהשיעור בלי לדבר איתי ולבקש רשות. נתן אותו לאחרת. לא היה זמין בטלפון, או בהודעות, גם כשאמר שיהיה.

הלו"ז שלי התרעם ראשון, אחרי זה התקוממה תפישת המציאות שלי. מה זה, אדון? מה אתה עושה?

ניסיתי להעלות את הנושא בעדינות. כי אני אישה ויש עליו אגו מבהיל. בעדינות, מיליון מחמאות, הזמנה לשיחה לפתרון משותף. תשובתו: הוא גמיש. הכל נבע מהגמישות. הוא נכנס באמאמא שלי כי העזתי "להתלונן".

יש לי שמונים אלף שיחות שניהלתי איתו בראש שאוכל לשלוף, אבל אין טעם אפילו להתייחס לזה ברצינות. ובאמת, תהיתי עם עצמי, אולי הוא צודק? הוא כל כך בטוח בעצמו שלקצץ לי שיעור זה מופת של גמישות, פליק פלאק מחשבתי שאין אלא להעריץ.

אמרתי לעצמי, כשהיה קצת שקט:

You don't touch crazy.

המטפלת שלי אומרת שאנשים שמתנהגים בצורה הזויה, שיחה לא תעזור, רצון טוב ותקשורת מקרבת לא יעזרו. אם הם היו מסוגלים אחרת אז היו מתנהגים אחרת מלכתחילה. לוותר. מהר. ללכת בלי פגע.

עכשיו הוא אמור לתת לי משהו. מחזיקה אצבעות בשבילו שהוא לא צריך להעזר בקיומי כדי לריב עם רוחות רפאים משל עצמו. המשכתי הלאה.

נ.ב.

הפסיכולוגית התעצבנה עליי שהחלטתי לא לרדוף אחריו כדי לקבל את הדבר שהוא אמור לתת לי. היא אומרת שאחרי כל העבודה היפה מולו, כרגע אני עייפה ואולי קרסתי בדיוק מול המטרה הראויה שלי… יותר מזה: היא אמרה שאני לא רודפת ולא מוודאת דווקא בגלל התקווה הרעועה שהוא לא כזה. כלומר, אני בעצם נותנת לו מרווח שיוכיח שהוא בנאדם, שאכפת לו, שהוא יבקש סליחה. פנטזיות. רוחות רפאים שלי. אין. וזהו.

הוא לא יזכור מעצמו, לא יטפל בעניין מתוך אינטרס. אז שלחתי הודעה ומחר אאסוף את חירותי.

מה עשיתי השנה

נדמה לי שהקדשתי את השנה הזו להיקשרויות בריאות. במפתיע, החודש האחרון זימן לי יופי של מראה: התנהגות אוטומטית שלי הביאה לערעור של קשרים שחשובים לי, אבל למזלי הצלחתי לזהות את זה מהר ולייצב את המערכת בזמן. ראיתי מה חשוב לי. שיהיה לי נעים בבית, שיהיה לי נעים בעבודה, שיהיה לי טוב עם חברות וקליינטים, שיהיה לי טוב עם המשפחות. יאללה, נכנעתי. יש אנשים ששווים את ההשקעה. אני צריכה אנשים מסויימים ואני מוכנה לעבוד בשביל זה.

טיפחתי זמן מו"פ: התבוננתי במה שקורה אצלי אוטומטית וחשבתי על מה שהייתי רוצה להוסיף או לשנות. זה השתלם בענק.

התחלתי לקרוא ברעב, ואני מרוצה עד השמיים. אפילו השקעתי עוד קצת ונרשמתי לספריה. כשיש לי ספר טוב אני כל כך שמחה וכה מעורבת במפעל שנקרא "החיים".

התחלתי לעשות ספורט כאילו חיי תלויים בזה, והם כנראה אכן תלויים בזה.

התחלתי עוד שני דברים שהיו אישיו ענקי בשבילי. מחזיקה אצבעות ואינטואיטיבית יודעת שהם יתגשמו לטובה.

היתה שנה טובה, אני חושבת.

מקווה שימשיך בכיוון הזה.

עולצת

קמה בבוקר עם חיוך, עוברת משמחה קטנה לשמחה קטנה ועולצת. השטויות של טראמפ מבדרות אותי. הקולגות במשרד חמודים בעיני. האוכל כל כך טעים שאני רוקדת במקום ולועסת. הספר שמחכה לי על המיטה ממתיק לי את הדם. אני אומרת שלום לאנשים ומקשטת אותם בבונז'ור ובשמשות ופרחי בר, שיהיה להם בכיף.

איפה רוסיה? רוסיה הובסה על ידי כל היוגה, הפילטיס והריצה שאני דופקת 3-4 פעמים בשבוע. נו נו.

תגידי מיד 'טפו טפו'.

זו לא ציפור בחדר

אחרי תקרית הטלפתיה עם המטפלת שלי (שתועדה בפוסט ישן יותר), פיתתה אותי המיסטיקה. זרועותיה קראו לי לישון, להאמין שהעולם בשליטתי ושאני מכשפה. הפעלתי כוחות על ארועים חשובים של בנזוגי המוכשר (והוא הצליח בזכות עצמו). וגם החלטתי לכתוב לדודי המנותק אשר בחו"ל על הטלפתיה שלי. כי הרגשתי שיש לו ולי קשר עמוק, שלא דורש תחזוקה, ושהוא יבין בין השורות וזה יהיה משמעותי בשבילו. למה עוד? שתי סיבות.

  1. הוא הכיר לי עניינים מיסטיים כשהייתי ממש קטנה. הוא עשה מלא סמים בחייו, סוג של חוקר תודעה ועולמות, וזו היתה מין מתנה שנתן לי. מצד שני, הוא גנב לי את הנשיקה הראשונה שלי. רע. אוף. למה נזכרתי בזה.
  2. המטפלת הסבירה לי שהטלפתיה ביני לבינה קרתה לא כדבר מיסטי אלא משהו שמעוגן ותלוי במציאות. אינסוף מידע עבר בינינו במשך כמעט עשור. וכמובן, הוכשרתי לקלוט רגשות ואף לשאת משאות. אז מה הקשר לדודי הלא מדבר? אה. פה יש עניין.

דודי הלא מדבר קשור לתחושה המיסטית של הילדה הבודדה שמאמינה שהיא מסוגלת להיות קרובה רגשית למי שבעצם נפקד. מאמינה שיש לה יכולות לתקשר עם כולם גם בלי לדעת איך לתקשר. וגם אם היו לה יכולות כאלו, איך היא תתקשר עם מי שלא נמצא שם? מיסטיקה. או דמיון. או משאלת שווא. שוקת שבורה. לב נקרע, ממאן להאמין שאין, פשוט אין מי שיראה וישמע.

אז טלפתיה שבנויה על התעקשות ועבודה מאומצת של שנים במציאות, על כל אפרוריותה, נראתה ממש כמו המיסטיקה ההיא של ילדותי, המוכרת לי יותר מכל עבודת תקשורת אמיתית. אז חשבתי לעצמי, ואללה איזו הזיה. אני באמת מכשפה. בואי נתקשר עם החצי מתים.

הוא לא ענה.

גם בחור אחר לא ענה, אי אז בניסויי המעבדה שלי בעולם. במציאות שלנו, מלכת חיינו, הפוסקת הגדולה, אפס תקשורת לא שווה קשר עמוק. זה בכלל לא קשר. נשמע כל כך מובן מאליו, כן. אבל רק לפני שבוע ניסיתי לחלץ עצמי מלהאמין שיש קשר עמוק עמוק בשתיקה.

אבל בנזוגי ענה ועונה.

NW

סיימתי ספר שתפס אותי חזק כמה ימים ומיד התחלתי לקרוא אותו שוב. NW של זיידי סמית. אישה (אחת מתוך הארבעה שמקבלים במה בספר) שרועה ערומה, לקראת הסוף, בחצר המשותפת, נשרפת בשמש ומסרבת לשתף פעולה עם המציאות. כי היא לא מבינה למה החיים שלה יצאו נוחים יחסית אבל החיים של שכנתה מילדות הפכו אותה לגנבת, מסוממת, אולי אפילו רוצחת. גנבת לא באופן כללי, גנבת שגנבה ממנה ממש, מהשרועה, שניה אחרי שהבינו שהן מכירות מבית הספר.

מכירות מבית הספר, אבל העניה מסוממת ומניפולטיבית וניזונה מרגשות החמלה, הנדיבות והאשם של השרועה-כעת. 

השרועה רוצה לעזור. היא רודפת אחרי העניה בכל השכונה. היא מדמה לעצמה שהיא העניה. היא הגוף, הפנים, המציאות שנלקחה וגם נחסכה ממנה. היא חושדת: יכול להיות שהעניה חיה חיים אותנטיים יותר? השרועה חיה בשקר. אין לה קשר קרוב עם בעלה ועם החברה הטובה ביותר שלה. והיא לא מבינה איך זה קרה. למה העניה לא רוצה עוד כסף, עניין, נחמה, אנושיות, קרבה, או קשר? למה היא דוחה את השרועה-כעת. למה היא אפילו רוצה להחזיר לשרועה את הכסף כדי שתניח לה כבר.

השרועה היתה בהריון כשהעניה שיקרה וקיבלה את הכסף במרמה. השרועה נידבה את האינפורמציה רק לעניה, במקרה. השרועה הפילה את העובר בסתר. בעלה רוצה ילדים. היא לא רוצה שמשהו ישתנה.